לפנינו משנה י"ג בפרק י"ג במסכת יבמות, העוסקת באישה הנודרת הנאה מיבמה - מאחי בעלה - ובשאלה כיצד יש לנהוג עמה כשהיא נופלת לפניו לייבום. הכלל העולה מן המשנה נעוץ בעיתוי הנדר: האם נדרה בחיי בעלה או לאחר מיתתו, ולפי זה נקבע אם כופין את היבם לחלוץ או שמא רק מבקשים ממנו.
"הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה":
אישה שנדרה שלא תיהנה מיבמה בעוד בעלה קיים, ולאחר מכן מת בעלה והיא נופלת לפני היבם - אין תולים שנדרה כדי לפטור את עצמה ממצוות הייבום. ההנחה היא שלא רצתה כל קשר עם גיסה מלכתחילה, ומשום כך נדרה, ולא כדי לעקוף את מצוות הייבום.
לפיכך "כופין אותו שיחלוץ לה" - כופים את היבם לתת לה חליצה, ואין שומעים לטענה שהייבום היה יכול לעמוד על הפרק אלמלא ביקשה לחלץ עצמה ממנו. יתרה מזו, באותה שעה היא אף גובה את כתובתה מנכסי בעלה המנוח.
"לאחר מיתת בעלה":
אך אם נדרה לאחר פטירת בעלה, בשעה שכבר נפלה לפני היבם לייבום, מסתבר שנדרה כדי להסיר את אפשרות הייבום מן הפרק. במקרה זה "מבקשין הימנו שיחלוץ לה" - אין כופים את היבם לחלוץ, אלא מבקשים ממנו בלבד. אם ייאות לכך, ייתן לה גם את כתובתה.
ואולם, אם אין הוא חפץ לחלוץ לה והיא מוכנה לוותר על כתובתה - כופים אותו לחלוץ.
"ואם נתכוונה לכך":
אם ברור שאף בחיי בעלה נדרה מתוך כוונה להימנע ממצוות הייבום - כגון שבעלה היה חולה והיא ידעה זאת - אזי אף שנדרה בחיי בעלה, דינה כדין הנודרת לאחר מיתתו: מבקשין הימנו שיחלוץ לה, ואין כופים את היבם לתת לה חליצה.
לסיכום: המשנה מבחינה בין נדר שנדרה האישה בחיי בעלה, שאין תולים אותו בכוונה להיפטר מן הייבום, ולפיכך כופין את היבם לחלוץ והיא נוטלת כתובתה; לבין נדר שנדרה לאחר מיתת בעלה, שיש בו אומדנה שנתכוונה לסלק את הייבום, ולפיכך רק מבקשין ממנו שיחלוץ - אלא אם כן היא מוותרת על כתובתה, שאז כופין אותו. וכל מקום שניכר שכיוונה להיפטר מן הייבום, אפילו נדרה בחיי בעלה, אין כופין אלא מבקשין בלבד.