יבמות, פרק י"ג, משנה א'. פרק זה עוסק בהלכותיה של קטנה - נערה שטרם הגיעה לגיל מצוות והושאה לא על ידי אביה אלא על ידי אמה או אחיה, שאין בכוחם להשיאה אלא מדרבנן בלבד. כל עוד היא קטנה, בידה לצאת מנישואין אלו בלא גט, באמצעות 'מיאון' - סירוב המבטל את הנישואין. משנתנו פותחת בדיני המיאון: באיזה אופן ובאילו תנאים יכולה הקטנה למאן ולבטל נישואין שאינם אלא מדרבנן.
המחלוקת הראשונה - באיזה שלב ניתן למאן:
"בית שמאי אומרים: אין ממאנין אלא ארוסות" - לדעת בית שמאי, המיאון אפשרי רק בשלב האירוסין, כאשר הקטנה התקדשה בקידושין דרבנן, אך לא לאחר שנכנסה לחופה והחלה לחיות עם בעלה. משנעשו נישואין, שוב אין מקום למיאון והיא זקוקה לגט. "בית הלל אומרים: ארוסות ונשואות" - לדעתם דין המיאון תקף אף לאחר שנעשו הנישואין.
הגמרא מבארת את סברת המחלוקת: בית שמאי חששו שאדם לא ירצה להיכנס להוצאות של עריכת נישואין וסעודה, בידיעה שהאישה עלולה למאן ולאבד את הכל ברגע אחד. חשש זה עלול למנוע מאנשים לשאת אותה, שהרי מי ירצה להוציא ממון רב על נישואין שיבוטלו בסירוב פשוט. וכיוון שחכמים תיקנו לה נישואין מדרבנן לטובתה ולשמירתה, לא רצו שתקנה זו עצמה תעמוד לה לרועץ ותקשה על השאתה - ולפיכך קבעו שהמיאון אפשרי רק בשלב האירוסין, בטרם הוצאו ממונות. בית הלל, לעומתם, לא חששו לכך ולא ראו בדבר מניעה מלשאתה.
שלוש מחלוקות נוספות בדיני המיאון:
"בבעל ולא ביבם" / "בבעל וביבם" - לדעת בית שמאי, המיאון נעשה כלפי הבעל בלבד, ולא כלפי היבם. אם מת בעלה בעודה קטנה, אין בידה למאן ביבם; וכיוון שהיא קטנה אף אינה יכולה לחלוץ, ואם אין רצונה להתייבם עמו עליה להמתין עד שתגיע לגיל מצוות ואז יחלצו. בית הלל חולקים וסוברים שהמיאון נעשה גם כלפי היבם, ובדרך זו היא יוצאת מן הזיקה.
"בפניו" / "בפניו ושלא בפניו" - לדעת בית שמאי המיאון תקף רק בפני הבעל, ובכוונה תחילה: כשעליה למאן בפניו, הדבר מביך אותה יותר וימנע ממנה למאן. בית הלל סוברים שאף שלא בפניו מיאונה מיאון.
"בבית דין" / "בבית דין ושלא בבית דין" - לדעת בית שמאי המיאון צריך להיעשות בפני בית דין של מומחים, שסמיכתם חוזרת עד משה רבנו. בית הלל סוברים שהמיאון תקף בין בבית דין ובין שלא בבית דין. וההלכה למעשה היא שדי בעשיית המיאון בפני שני אנשים.
"אמרו להן בית הלל לבית שמאי: ממאנת והיא קטנה, אפילו ארבע וחמישה פעמים" - לשיטת בית הלל יכולה הקטנה למאן שוב ושוב, אפילו ארבע או חמש פעמים: ממאנת בבעל אחד, נישאת לאחר בקידושין ובנישואין, ממאנת אף בו, וחוזרת חלילה עם בעלים רבים.
"אמרו להן בית שמאי: אין בנות ישראל הפקר" - הפקר פירושו דבר שאין לו בעלים, שאיש אינו חפץ בו. אין בנות ישראל הפקר, ואין להתיר לאישה - אף שהיא צעירה - לעבור מבעל לבעל בלא גט.
לפיכך, אף לשיטתם שהמיאון אפשרי מן האירוסין בלבד, אין הוא נעשה יותר מפעם אחת. אלא, אומרים בית שמאי, אם רצונה לצאת מנישואיה הראשונים - ממאנת וממתנת עד שתגדיל, ומשתתבגר ממילא שוב אין בידה למאן, ואין היא נישאת שוב עד שתהיה מבוגרת ומוכנה לכך. או לחלופין, ממאנת ונישאת - תמאן עתה ותינשא לאחר בנישואין גמורים, שלדעת בית שמאי אין אחריהם אפשרות של מיאון כלל.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ארבע מחלוקותיהם של בית שמאי ובית הלל בדיני מיאונה של קטנה: באיזה שלב ניתן למאן (ארוסות בלבד או אף נשואות), כלפי מי (בבעל בלבד או אף ביבם), היכן (בפניו או אף שלא בפניו, בבית דין או אף שלא בבית דין), וכמה פעמים - כאשר בית הלל מתירים מיאונים חוזרים, ובית שמאי משיבים "אין בנות ישראל הפקר", ולפיכך ממאנת פעם אחת בלבד: או ממתנת עד שתגדיל, או נישאת בנישואין שאין אחריהם מיאון.