מסכת יבמות, פרק א', משנה ד'. משנה זו מציגה דעה החולקת על היסוד שנקבע במשנה הראשונה של הפרק, ולפיו צרתה של ערווה פטורה מן הייבום.
"בית שמאי מתירין הצרות לאחים":
אשת אח אסורה מן התורה, ומצוות הייבום היא שהתירה אותה. הערווה עצמה פטורה מן הייבום משום שאיסור הערווה שעליה נוסף על היותה אשת אח, ולפיכך אין הייבום מתיר אותה. אולם צרתה - לדעת בית שמאי - חייבת במצוות הייבום ורשאית להתייבם לאח, שכן אין לשיטתם מושג של צרת ערווה הפטורה מן הייבום. בית הלל, כפי שעולה מן המשנה הראשונה, אוסרים אותה על האח ופוטרים אותה מן הייבום.
שתי השלכות מעשיות למחלוקת:
"חלצו" - צרת ערווה שקיבלה חליצה מיבמה: "בית שמאי פוסלין מן הכהונה, ובית הלל מכשירין". לדעת בית שמאי חליצה זו חליצה תקפה היא, שהרי האישה מחויבת בייבום או בחליצה, וממילא היא חלוצה גמורה - וחלוצה אסורה לכהן. בית הלל סוברים כי אין לחליצה זו כל משמעות, שכן לא הייתה מחויבת לא בייבום ולא בחליצה, ולפיכך היא מותרת לכהן.
"נישאו" - צרת ערווה שנתייבמה בפועל: בית שמאי מכשירין, שהרי לשיטתם ביאת מצווה הייתה כאן, ואין האישה נחשבת זונה ואינה נפסלת לכהונה. בית הלל פוסלין, משום שצרת ערווה פטורה מן הייבום ומן החליצה, ומשאין כאן מצוות ייבום חוזר איסור אשת אח למקומו - נמצא שביאת עריות הייתה כאן, והאישה נפסלת לכהונה בעקבותיה.
יחסי בית שמאי ובית הלל:
המשנה מלמדת אותנו דבר מאלף על מערכת היחסים שבין שני הבתים: "אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין - לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי". אף שבמקרים אלו קבוצה אחת אוסרת את האישה והשנייה מתירה אותה, ואלו פוסלים לכהונה ואלו מכשירים, לא נמנעו בית שמאי מלשאת נשים ממשפחות בית הלל, ולא בית הלל ממשפחות בית שמאי.
דרך התנהלותם הייתה שהיו מודיעים זה לזה במקום שיש בו חשש. מלבד עמידתם העקרונית על שיטתם בסוגיות אלו, שמרו על יחסים הרמוניים ביניהם עד כדי נישואין הדדיים, אף שהיו להם השגות באשר לכשרותם של אנשים מסוימים על פי מעשיהם - ודי היה להם בכך שיודיעו להם היכן עלולה להתעורר בעיה.
ויתרה מזו: "וכל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין - לא נמנעו עושין טהרות אלו עם אלו". אף בענייני טומאה וטהרה, שבהם היה בית אחד מטהר דבר מסוים והשני מטמא אותו, לא מנעו עצמם מלעשות טהרות יחד: הם בישלו יחד, עסקו יחד בענייני טומאה וטהרה ועשו יחד מלאכות נוספות. הם הקפידו רק שלא יתקיים ביניהם דבר השנוי במחלוקת, והתאחדו סביב הדברים שהסכימו עליהם, ואילו את הדברים שנחלקו בהם שמרו כל אחד לעצמו - ובדרך זו הצליחו לקיים ביניהם מערכת יחסים הרמונית.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שיטת בית שמאי, המתירים את הצרות לאחים וחולקים על היסוד של פטור צרת ערווה, ואת שתי ההשלכות המעשיות שבין הבתים - בחלצו ובנישאו לעניין כשרותה לכהונה. עוד למדנו את היסוד הגדול שבסופה: אף במקום מחלוקת חריפה באיסור והיתר, בפסול וכשר ובטומאה וטהרה, נהגו בית שמאי ובית הלל זה בזה בהודעה, באחדות ובנישואין הדדיים.