תרומות, פרק ב', משנה ו'. למדנו כי הפסוק "בהרימכם את חלבו" דורש שאדם המפריש את תרומתו ייטול דווקא מן האיכות הטובה ביותר. זו מצווה מדאורייתא, ולפיכך זו דרישה הלכתית גמורה. כן אמרנו שניתן להפריש ממין אחד על מין אחר. נמצא שיש דרישה לתרום מן החלק הטוב יותר, אך הכוונה לטוב יותר מבחינת האיכות, ולא לקטגוריה משובחת יותר של מאכל. משנתנו מצרפת את שני היסודות הללו ומבהירה כמה נקודות.
זיתי שמן וזיתי כבש:
המשנה פותחת: "ותורמין זיתי שמן על זיתי כבש". לפנינו שני מכלים: באחד זיתים שמנוניים הראויים לסחיטה ולהפקת שמן זית, ובשני זיתים המתאימים באופן אידיאלי לכבישה, שאין נוהגים לסוחטם כלל משום שאינם שמנוניים כל כך - הם 'זיתי כבש', מלשון כבישה. אף ששני הסוגים זיתים הם, המשובח שבהם מבחינת איכות המאכל הוא זית השמן, זה שהיו סוחטים אותו לשמן זית.
אין להתבלבל כאן: אין מדובר במקרה שבו עומדים לסחוט זיתים אלו לשמן, שכן במקרה כזה הייתה מתעוררת בעיה נפרדת של הפרשה ממה שלא סיים להתעבד ולא הגיע לגמר מלאכה. מדובר בזיתים שמסוגם ניתן לסוחטם לשמן, אך בפועל לא ייסחטו. בכגון זה הדבר הנכון הוא ליטול מזיתי השמן ולא מזיתי הכבש המיועדים לכבישה, משום שהזיתים השמנוניים איכותיים יותר, ולא להפך.
"ולא זיתי כבש על זיתי שמן" - אין תורמים מזיתי הכבישה על זיתי השמן, מפני שאיכותם פחותה ואינם בכלל "חלבו", המשובח.
יין מבושל ויין שאינו מבושל:
"ויין שאינו מבושל על המבושל" - הוא הדין בשני כלים: בכלי א' יין מבושל, יין שכבר בושל, ובכלי ב' יין שעדיין לא בושל. מותר ליטול מכלי ב' על כלי א', שכן הסחורה האיכותית יותר היא היין שלא בושל, והוא הנחשב איכות גבוהה יותר. ממנו יש ליטול את התרומה.
יש להבהיר: אין מדובר ביין מבושל מחמת השיקולים ההלכתיים של יין מבושל, שמעמדו שונה לעניין נגיעת גויים וכיוצא בזה. בזמן חז"ל נהגו להרבות ולבשל את היין כדי לצמצמו ולהמתיקו וכדומה, ואף על פי כן אין הוא נחשב איכות מעולה יותר. לפיכך, כאשר לפני האדם שני סוגי יין, עליו ליטול מן היין שאינו מבושל. וכלשון המשנה: "ולא מן המבושל על שאינו מבושל" - אין להפריש מן היין המבושל על היין שאינו מבושל.
"זה הכלל":
המשנה ממשיכה וקובעת כלל. ואולם, כפי שכבר הודגש פעמים רבות ועוד יודגש, כאשר המשנה נוקטת בלשון "זה הכלל", אין הכוונה שאין לו יוצאים מן הכלל, אלא זהו הכלל המנחה, והדבר יתבאר להלן.
"כל שהוא כלאים בחברו - לא יתרום מזה על זה" - שני מינים הנחשבים כלאיים ואסורים בזריעה יחדיו, עצם היותם כלאיים מלמד בבירור שהם מינים שונים וסוגים שונים. משום כך אין אדם רשאי לתרום מזה על חברו, "אפילו מן היפה על הרעה" - אפילו כאשר המופרש הוא בעל האיכות הטובה יותר.
לדוגמה, חיטה ושעורה הן כלאיים זו בזו, ומכאן שאף שהן דגנים וניתן להשתמש בהן באופן דומה, מינים שונים הן, ואין להפריש תרומה מן החיטה על השעורה או להפך. כאן באה המשנה לשלול טעות אפשרית: אדם עשוי לחשוב שאם לפניו מכל אחד ובו שעורה ומכל שני ובו חיטה, מוטב שייטול שתי מנות תרומה מן החיטה, שהרי הכהן ייצא נשכר - לא יקבל שעורה אלא חיטה נוספת, שהיא כנראה מבוקשו, שכן החיטה עדיפה על השעורה. אומרת המשנה: לא כך. חיטה ושעורה מינים שונים הם, ולפיכך חובה ליטול מנת תרומה מכל אחד משני המכלים בפני עצמו - אחת על החיטה ואחת על השעורה.
"וכל שאינו כלאים בחברו":
וזהו צדו השני של המטבע: שני מינים שאינם כלאיים זה בזה, כלומר שהם דומים עד כדי כך שמותר לזורעם יחדיו, נחשבים כמין אחד. כך שנינו במסכת כלאיים ששיבולת שועל ושעורה נחשבים מין אחד, מאחר שאינם כלאיים זה בזה. לפיכך, מי שלפניו שיבולת שועל במכל אחד ושעורה במכל שני, רשאי להפריש מן האחד על שניהם. אף כאן עדיף ליטול מן המשובח כאשר יש איכות עדיפה וברורה - ובשעורה ובשיבולת שועל אין הדבר מוכרע - אך ההיתר קיים, שכן היעדר איסור כלאיים מלמד שמין אחד הם.
ואולם יש להבין: אין זה כלל נוקשה אלא עיקרון מנחה, שנועד להורות את הדרך במקומות שבהם המינים דומים זה לזה. ישנם סוגי תוצרת רבים שאין בהם איסור כלאיים בזריעה, ואף על פי כן חובה להפריש מכל אחד מהם תרומה בפני עצמו. כך, למשל, בכל האילנות אין בעיה של כלאיים, למעט גפני יין בכרם, שבהם ודאי יש דיני כלאיים; אך בנטיעת עץ זית בכרם אין משום כלאיים. איסור כלאי הכרם נאמר רק ביחס לתבואה ולירקות, ולא לאילנות.
איסור התורה היחיד של כלאיים באילנות, מחוץ לעולמם של גפני היין, הוא הרכבת אילן באילן: אין ליטול את גזעו של האחד ואת שורשו של האחר ולחברם פיזית. מלבד זאת מותר לנטוע אילנות זה לצד זה, ואינם כלאיים. ואף על פי כן, אף שמותר לנטוע עץ תפוח ועץ אגס זה לצד זה ואין ביניהם כלאיים, ודאי שאסור לעשר את התפוחים על האגסים או להפך. נמצא שהכלל שלפנינו אינו נקי לגמרי מיוצאים מן הכלל ומהסתייגויות.
ובלשון המשנה: "וכל שאינו כלאים בחברו - תורם מן היפה על הרעה". שני מינים הנחשבים מין אחד, כגון שני זנים שונים של אורז או של חיטה, מפרישים מן האיכות הטובה על הפחותה. "ולא מן הרעה על היפה" - אין להפריש מן הזן הפחות של התבואה על הזן המשובח; מי שלפניו שני סוגי חיטה, אל לו לתרום מן הסוג הפחות. "ואם תרם מן הרעה על היפה - תרומתו תרומה" - בדיעבד, אם הפריש מן הסוג הפחות על המשובח, הפרשתו קיימת.
"חוץ מן הזונין":
יוצא דופן אחד ישנו: הזונין. הזונין הם ה-darnel, וראוי לציין שהארטסקרול אינו מתרגם כאן כלל את המילה זונין, אף שבמסכת כלאיים תרגם אותה כ-darnel. עניינו של צמח זה מרתק: הוא מכונה 'חיטה מזויפת', כמעט אינו ניתן להבחנה מחיטה, וגדל יחד עמה. בעת העתיקה היה אחוז עצום מיבולי החיטה מזוהם בו, ובשונה מן החיטה אין הוא מיטיב עם אוכליו: הוא גורם לחולי ולבחילה, עלול להביא להתעלפות ואף למוות מהרעלה. בכמויות קטנות יחסית הוא פסיכואקטיבי ומעורר מעין שכרות, כדרך שסמים עושים. משום כך נראה שרבים בעת העתיקה אכלו מעט זונין במזונם, בכוונה או בשוגג, בלחם ובבירה כאחד, והשתכרו ממנו.
בהערת שוליים בארטסקרול הוצע שהמילה 'זונין' היא מלשון זנה, זונה - לסטות הצדה ולהתרחק, שכן זו מעין חיטה מנוונת. ואילו המילה darnel משמעותה להיות כשיכור או שתוי, ואפשר שהעניין אחד הוא, שכן הצמח מסובב את ראשו של אוכלו. כך או כך, הזונין כבר אינם מצויים בעולם המערבי, אף שעדיין הם פוגעים באנשים ובגידולי החיטה באפריקה ובמקומות אחרים.
ואף שהזונין דומים מאוד לחיטה ואינם כלאיים עמה בזריעה, מאחר שאינם מאכל אדם - אין נוטלים מן הזונין הפחותים על החיטה ונותנים אותם לכהן, משום שאין זה מאכל כלל. זהו היוצא מן הכלל שהמשנה מלמדת: שני מינים שאינם כלאיים, ואף על פי כן, הנוטל מן הפחות שבהם, הזונין, על החיטה - אין הפרשתו חלה מבחינה הלכתית, שכן הזונין אינם אוכל כלל.
הקישות והמלפפון:
ולסיום: "הקישות והמלפפון - מין אחד". קישות היא מלפפון (cucumber); בעברית המודרנית 'קישוא' הוא זוקיני, אך ודאי שאין זה נכון, שהרי הזוקיני הגיע מאיטליה בתקופה מאוחרת ולא היה מצוי בימי חז"ל. באשר למלפפון, הרמב"ם כאן מפרש שהוא מלפפון מצרי, והארטסקרול תרגמו 'מלפפונים קטנים' (gherkins), שהם למעשה חמוצים; מאחר שהם דומים מאוד, נחשבים הם מין אחד. אחרים סברו שהמלפפון הוא סוג של מלון, ואכן דומה שיש קווי דמיון בין גידול המלפפונים לגידול האבטיחים. כך או כך, הקישות - שנתרגמה כמלפפונים - והמלפפון, בין אם מלפפונים מצריים ובין אם מלונים, נחשבים מין יחיד, ולפיכך ניתן להפריש תרומה מזה על זה.
"רבי יהודה אומר: שני מינים" - רבי יהודה חולק וסובר שהקישות והמלפפון שני מינים שונים הם, ואין לתרום מזה על זה. אולם אין הלכה כמותו: ההלכה היא שהקישות והמלפפון מין אחד, וניתן לתרום מזה על זה.