תרומות, פרק שני, משנה ה. משנה זו ממשיכה את עניינה של המשנה הקודמת, ששאלה: כאשר מפרישים תרומה מתאנים, האם יש לתת מן התאנים הטריות והטעימות יותר, או מן המיובשות המחזיקות מעמד זמן רב יותר? התשובה הייתה שהדבר תלוי במציאות: אם מצויים כהנים בסביבה, נותנים מן הטעימות; אך אם יש ספק מתי יגיע כהן לאוכלן, מפרישים מאלו המתקיימות לאורך זמן.
הברטנורא מבאר את משנתנו באותו אופן ממש. הנושא הראשון שבה הוא הפרשת תרומה מבצלים, כאשר עומדים לפנינו שני סוגים: בצל קטן ושלם, שמעולם לא נחתך ולפיכך יחזיק מעמד זמן רב יותר, אף שטעמו פחות טוב; ובצל גדול שנחתך לשניים, שטעמו טוב יותר, אך חיי המדף שלו קצרים בהרבה. לדעת הברטנורא זו בדיוק אותה מחלוקת שבמשנה הקודמת, וההבדל היחיד הוא שבמקרה הקודם דובר בפירות שלמים משני סוגים, ואילו כאן מדובר במין אחד של בצל - שלם וחצי.
בטרם נביא את פירוש הברטנורא, שבו ננקוט למעשה, נקדים את פירושו של הרמב"ם, שיש בו לקח חשוב לחיים. אף שהברטנורא אינו סבור שעיקרון זה הוא הנידון במשנה זו, שהרי יש לו פשט אחר, בוודאי היה מסכים לעצם העיקרון, שכן הוא בא לידי ביטוי במקומות אחרים, כגון בהלכות ברכות.
פירוש הרמב"ם - שלמות מול גודל:
המשנה אומרת: "תורמין בצל קטן שלם, ולא חצי בצל גדול" - יש לתרום מבצלים קטנים ושלמים, ולא מחציו של בצל גדול. לדעת הרמב"ם בפירוש המשניות העיקרון כאן פשוט ויסודי: כאשר מתעוררת התנגשות בין שלמות - דבר תמים ומושלם - לבין גודל - דבר יוצא דופן ומיוחד - העדפת התורה, והיפה שבשניים, היא השלמות. התורה מעדיפה שלמות על פני גודל.
לפיכך, בהתנגשות שבין בצל קטן ושלם לבצל גדול וחצוי, המשובח לעניין תרומה הוא השלם, אף שאין טעמו טוב כל כך, משום שהוא שלם ומושלם. זהו לקח גדול וחשוב לחיים כשמדובר בבני אדם, והוא בא לידי ביטוי גם בתחומים אחרים בהלכה: בברכות, למשל, מברכים על השלם ולא על הגדול. עד כאן דברי הרמב"ם בפירוש המשניות.
פירוש הברטנורא:
הברטנורא מבאר שלפנינו אותו מקרה ואותם עקרונות שבמשנה הקודמת: הבצל הקטן אין טעמו טוב כל כך, אך הוא מתקיים זמן רב; ואילו הבצל הגדול טעים יותר, אך משנחתך שוב אינו מתקיים. לפיכך אומרת המשנה, בהנחה שאין כהן מצוי, שעדיף לתת מן הבצל הקטן, שטעמו פחות טוב אך יתקיים, מלתת מן הבצל הגדול, שטעמו טוב יותר עתה, אך עד שיגיע לידי הכהן יתקלקל.
דעת רבי יהודה: רבי יהודה נאמן לשיטתו במשנה הקודמת ואומר: "לא, אלא חצי בצל גדול" - מוטב לתת מן המשובח שבהווה, הבצל הגדול שטעמו טוב יותר, אף שהוא חתוך לחצאין. ואם לא יחזיק מעמד עד שיגיע הכהן - כך יהיה, ואין אנו מתמקדים בכך.
אותו עיקרון עצמו חל בהמשך דבריו: "וכן היה רבי יהודה אומר: תורמין בצלים מבני המדינה על הכופרים, אף לא מן הכופרים על בני המדינה". לפנינו שני סוגי בצלים:
"בני המדינה" - הבצלים האיכותיים יותר, שהיו מגיעים אל הערים כדי להימכר שם במחיר גבוה יותר.
"הכופרים" - בצלי הכפר המקומיים, שטעמם פחות טוב אך הם מחזיקים מעמד זמן רב יותר.
רבי יהודה קובע אפוא שיש לתרום מבצלי המדינה, אלו שיועדו לעיר, על בצלי הכפר, ואין לעשות זאת להפך: אין להפריש מבצלי הכפר תרומה על בצלי העיר.
בצלי כפר ובצלי עיר - הבנת הרקע:
האופן שבו נראה לבאר משנה זו יש בו מן ההשערה, ומיד נראה מדוע נראה שזהו הפשט. חקלאי שכל ימיו מצוי אצלו הבצל המקומי מדרגת החווה, אם טעמו שונה, עלול לחבב את הטעם הזה ולצפות לו, ומתוך ההרגל אף להעדיפו. משכך עשויה להתעורר הטענה: בצל החווה הוא המועדף כאן במקום, שכן לו הורגלו, בשונה מן הבצלים המיוצאים אל העיר, השונים ממנו למדי.
לפיכך באה המשנה, ולכל הפחות רבי יהודה, ללמד שבני העיר מקבלים את הבצלים הטובים יותר, ושהם אכן טובים יותר באופן אובייקטיבי. ההוכחה לכך: בני העיר יכולים באותה קלות לרכוש את הבצלים מדרגת החווה, ואינם עושים כן - מכאן שהם יודעים להבחין ביניהם ובוחרים במשובחים, ומכאן שבצלי הכפר נחותים מבצלי העיר.
וראיה לכך מלשון המשנה עצמה: רבי יהודה אומר שתורמין מבצלי בני המדינה על הכופרים, ואין תורמין מן הכופרים על בני המדינה - ולאחר מכן הוא נדרש לתת טעם לדבר. מכך שנצרך לטעם, משמע שההבדל אינו ניכר בעצם הטעימה. על כרחנו, אפוא, שהטעם נצרך משום שבני הכפר עלולים לטעון: אנו אוהבים את הבצלים כמות שהם, ואף מעדיפים אותם, שכן הורגלנו בהם.
על כך משיב רבי יהודה: המאכל המובחר אצל בעלי היכולת שבעיירות הוא מסוג בצל זה, בצל של מדינה. בידם היה לבחור, והם בוחרים דווקא בו - ומכאן שהוא עדיף אובייקטיבית. לפיכך אין הטעמים הסובייקטיביים המקומיים קובעים, אלא המשובח האובייקטיבי הוא שממנו יש להפריש תרומה, ובבצלים - זהו בצל של מדינה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי לדעת חכמים תורמין בצל קטן שלם ולא חצי בצל גדול. לפירוש הרמב"ם העיקרון הוא העדפת השלמות על פני הגודל, ולפירוש הברטנורא זו המשך המחלוקת שבמשנה הקודמת - בצל המתקיים לעומת בצל טעים שאינו מתקיים. רבי יהודה לשיטתו מעדיף את המשובח שבהווה, ומטעם זה קבע גם שתורמין מבצלי המדינה על בצלי הכפר ולא להפך, שכן בחירתם של בני העיר, שבידם לרכוש את שניהם, מוכיחה שבצלי המדינה משובחים באופן אובייקטיבי, ואין ההרגל הסובייקטיבי מכריע.