מסכת תרומות, פרק י"א, משנה א'. זהו הפרק האחרון במסכת, וכל עניינו נסוב סביב הדרישה שלא לאבד תרומה ושלא לגרום להפסדה. לפיכך יוגדרו כאן השימושים המותרים במאכלי התרומה ובחלקים הנלווים אליהם - הגרעינים, המיצים וכיוצא בהם.
"אין נותנין דבילה וגרוגרות לתוך המורייס מפני שהוא מאבדן":
אין להניח דבילה וגרוגרות בתוך המורייס. ותחילה, פירוש המילים:
דבילה - תאנה כבושה.
גרוגרות - תאנה מיובשת.
מורייס - מין ממרח או רוטב שהיו רגילים להכין משמני הדגים ומבני מעיהם. בעזרת מלח היו מוציאים את השמנים, ונוצר נוזל מלוח ובו שמן הדג וטעמים נוספים. נהגו להוסיף לו טעם של תאנים כממתיק.
ואולם בתאני תרומה אסור לעשות כן, מפני שהוא מאבדן: לאחר שהושרו התאנים בשמני הדגים המלוחים כדי להוציא מהן את מתיקותן, סופן להישפך לאיבוד. אין אוכלים אותן, שהרי ספגו שמן דגים ונמאסו. אף שמדובר בשימוש רגיל ומקובל, והמתקת המורייס בתאנים דבר שכיח הוא, מאחר שהתוצאה הסופית היא שהתאנים אינן נאכלות אלא הולכות לאיבוד - המשנה אוסרת זאת.
"אבל נותנין את היין למורייס":
הוספת יין לרוטב המורייס מותרת, שכן היין מוסיף טעם למורייס כדרכו, ולבסוף נאכלים המורייס והיין כאחד. זהו דבר רגיל לעשותו, ואין בו הפסד כלל.
"ואין מפטמין את השמן":
אין להוסיף תבלינים של תרומה לשמן (כגון שמן זית) כדי ליתן בו ריח ולעשותו כמין בושם. שני טעמים לדבר:
התבלינים עצמם שוב אינם נאכלים לאחר מכן אלא נזרקים, כדין החלק הקודם שבמשנה.
אף השמן עצמו יורד מדרגתו: קודם שנתפטם היה שמן זית רגיל, ונצרך כדרך שאוכלים שמן זית; ואילו עתה, משנעשה שמן מבושם, אין אוכלים אותו אלא מורחים אותו על הגוף. הורדת דרגה זו מצריכה רגילה של אכילה אף היא אסורה.
"עושין את היין יינומלין":
יינומלין היה משקה שהוסיפו בו דבש ופלפל ליין - כעין בן דוד ראשון של הסנגריה בימינו: יין מתובל ועשיר טעם. השותה משקה זה שותה עם היין גם את הדבש והפלפל שבתוכו. מאחר שכל אלה שימושים רגילים במאכלים, בין שהיין הוא תרומה ובין שהדבש והפלפל הם תרומה, הדבר מותר, שהרי זו דרך שכיחה והכול נצרך כדרכו. אגב, משקה זה מכונה בגמרא לעיתים בשם 'קונדיטון' - יין המתובל בדבש, בפלפלין ובמרכיבים נוספים.
"אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו":
אין לבשל יין של תרומה, ושני טעמים בדבר:
מיעוט הכמות: בבישול מתאדה חלק מן המים שביין, ונמצא שכמות היין פוחתת. הרי שהמבשל ממעט את היין העומד לצריכה, וזהו הפסד תרומה.
מיעוט הצרכנים: הברטנורא מוסיף כי יין מבושל רצוי פחות, ופחות אנשים חפצים לשתותו. נמצא שהמבשל ממעט את מספר הצרכנים המזומנים ליין תרומה זה.
"רבי יהודה מתיר מפני שהוא משביחו":
רבי יהודה סובר שהבישול משביח את היין. לא מפני שטעמו משתפר דווקא, אלא מפני שהוא מעמידו לזמן ארוך יותר - כעין פסטור המאריך את חיי היין - וזהו שבח בפני עצמו, ולפיכך הוא מתיר. ואולם אין הלכה כרבי יהודה, אלא אסור לבשל יין של תרומה.
לסיכום: משנה זו פותחת את הפרק העוסק באיסור הפסד תרומה. למדנו כי אין נותנים דבילה וגרוגרות לתוך המורייס, מפני שסופן להיזרק, ואילו נתינת יין למורייס מותרת שכן הכול נאכל יחד. אין מפטמים את השמן בתבלינים, הן משום איבוד התבלינים והן משום הורדת השמן מדרגת אכילה לדרגת סיכה. לעומת זאת מותר לעשות את היין יינומלין, שכן זהו שימוש רגיל שהכול נצרך בו. ולבסוף, אין מבשלים יין של תרומה מפני שהבישול ממעטו בכמות ובחשיבות, ואף שרבי יהודה מתיר משום שבחו של היין - אין הלכה כמותו.