תמיד, פרק ג, משנה ב. פרקנו מלווה את הכוהנים לפי סדר הדברים, ומוציא אותם מן הפייסות אל העבודה המעשית של תחילת היום. הגענו עתה לנקודה שבה עומדים להקריב את תמיד של שחר.
קורבן התמיד היה מוקרב פעמיים בכל יום, אחד בבוקר ואחד לקראת סוף אחר הצהריים. תנאי אחד חל על שניהם: אין להקריבו אלא ביום. הפסוק אומר "ביום זבחכם", ומכאן שעבודת קורבן זה שייכת ליום ולא ללילה. לפיכך לא היו הכוהנים יכולים להניח מעצמם שהיום הגיע, אלא היו חייבים לקבוע זאת בבירור.
מאימתי נחשב יום
היום, לעניין זה, מתחיל בעלות השחר. משעה שקרני האור הראשונות נכנסו לאוויר העולם, כבר נחשב הדבר ליום, אף שהשמש עצמה עדיין לא נראתה עולה מעל האופק. הכוהנים חיפשו אחר האור המוקדם הזה, ולא אחר הזריחה.
הממונה שולח צופה
בלשון המשנה: "אמר להם הממונה", הממונה, הוא הפקיד שתפקידו לנהל את סדר העבודה, פנה אל הכוהנים. הוראתו הייתה "צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה", עלו ובדקו אם הגיעה שעת השחיטה. אחד הכוהנים היה עולה למקום גבוה בתוך בית המקדש, מקום שממנו נשקף האופק שבמזרח לעין רואה.
"אם הגיע, הרואה אומר: ברקאי." אם אכן הגיעה השעה, היה הצופה קורא מלמעלה מילה אחת, "ברקאי", שמשמעה בהירות: האור כאן. הוא היה נועץ את עיניו במזרח עד שהזוהר הראשון פרץ מעל האופק, ואז היה מכריז שעלה השחר.
אמת המידה המחמירה של מתיא בן שמואל
"מתיא בן שמואל אומר: האיר פני המזרח." מתיא בן שמואל, שהיה אחד הממונים בבית המקדש בתקופת בית שני, מוסר את נוסח הקריאה בצורה אחרת: הצופה הכריז שפני המזרח האירו. לדעתו, זוהר ראשון הפורץ מאותו כיוון עדיין אינו מתיר את שחיטת התמיד. הכוהן הצופה היה צריך להמתין עד שהאור התפשט על פני כל רחבי המזרח, ורק בשלב הזה היה יכול להשיב לעומדים למטה.
עד שהוא בחברון
הכוהנים שעמדו למטה היו מוסיפים ולוחצים עליו, כהמשך המשנה: "עד שהוא בחברון", האם הגיעה הבהירות עד חברון, עיר הרחוקה ממש מירושלים? "והוא אומר: הן", והצופה אישר: כן.
ומדוע דווקא חברון? חברון נקראת עיר האבות, שכן שם קבורים האבות. הזכרת השם הזה בדיוק בשעה שעבודת היום עמדה להתחיל שילבה את האבות במה שהתרחש בבית המקדש, וצירפה אותם, במידה מסוימת, לעבודת אותו יום.