לפנינו משנה ו' בפרק ג' במסכת תענית, ובה שני מעשים שבעקבותיהם גזרו זקנים תענית על סמך סימני אזהרה בלבד.
המעשה הראשון - שדפון באשקלון:
"מעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהם וגזרו תענית על שנראה כמלוא פי תנור שדפון באשקלון" - הזקנים יצאו מירושלים אל עריהם, וגזרו תענית מפני שנראתה תבואה שנפגעה בשדפון, אותו יובש הפוגע בתבואה ועלול להיות בעיה לכולם. אף שהכמות שנמצאה באשקלון הייתה מועטת - רק כדי למלא את פי התנור - גזרו תענית על סמך סימן זה בלבד.
המעשה השני - זאבים בעבר הירדן:
"ועוד גזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן" - בעברו השני של נהר הירדן אכלו זאבים שני תינוקות. מאורע זה נחשב בלתי טבעי, ולפיכך גזרו עליו תענית.
שיטת רבי יוסי:
"רבי יוסי אומר: לא על שאכלו אלא על שנראו" - לדעת רבי יוסי לא נאכלו תינוקות כלל. עצם העובדה שהזאבים נראו בעיר, ונדמה היה שיש בהם חוצפה יתרה מן הרגיל, היא כשלעצמה סיבה מספקת לגזור תענית.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני מעשים שבהם גזרו זקנים תענית על סמך סימנים מועטים בלבד: כמלוא פי תנור שדפון שנראה באשקלון, ואכילת שני תינוקות בידי זאבים בעבר הירדן - ולדעת רבי יוסי, די היה בעצם הימצאותם של הזאבים בעיר כדי לגזור תענית.