תענית, פרק א', משנה ז'. המשנה שלפנינו עוסקת במצב שבו הסתיימו כל התעניות שנמנו במשניות הקודמות, והציבור עדיין לא נענה בגשמים.
"עברו אלו ולא נענו":
אם עברו שבע התעניות האחרונות ועדיין לא נענו בגשמים, מכאן ואילך אין מוסיפים עוד תעניות ציבור, אלא נוקטים דרך אחרת: מיעוט בענייני העולם ובכל דבר שיש בו שמחה.
"ממעטין במשא ומתן" - ממעטים בעסקים, מעבר למה שהכרחי.
"בבניין ובנטיעה" - בניין שיש בו שמחה, וכל דבר שאופיו שמח, וכן נטיעה שנועדה למטרות של שמחה.
"באירוסין ובנישואין" - קידושין של איש ואישה, וכן נישואין.
"ובשאלת שלום" - ממעטים בברכת שלום בין אדם לחברו.
"כבני אדם הנזופים למקום" - כאנשים הנתונים בנזיפה מאת השם, כמי שהקדוש ברוך הוא הכניסם לנידוי.
"היחידים חוזרין ומתענין":
היחידים, הם תלמידי החכמים, חוזרים וממשיכים להתענות בימי שני וחמישי, עד שיצא חודש ניסן.
"יצא ניסן ולא ירדו גשמים - סימן קללה":
אם עבר חודש ניסן והגשמים עדיין לא ירדו, הרי זה סימן של קללה.
ויש הגורסים להיפך: אדרבה, משיצא ניסן וירדו גשמים - זהו סימן קללה, שכן ירידת גשמים בעונה זו מורה על דבר שלילי.
שנאמר: "הלוא קציר חטים היום" - שמואל אמר לעם ישראל דברים אלו כדי לסמל שאין הקדוש ברוך הוא מרוצה מהם. הוא אמר: היום זמן קציר החיטים, שהוא כבר לאחר ניסן, ואף על פי כן הודיע שיהיה סער וירד גשם, כאות לדבר שלילי.
מכאן למדים שירידת גשמים לאחר ניסן אינה דבר חיובי, אלא - חס וחלילה - נחשבת לסימן שלילי.