סוכה, פרק ד', משנה י'. המשנה ממשיכה בבירור אופן קיומה של מצוות ניסוך המים, ומלמדת כיצד נעשתה המצווה בשבת.
מעשה הניסוך בשבת:
קובעת המשנה: "כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת" - כל סדר הניסוך נהג בשבת כבימות החול, מלבד שינוי אחד: מערב שבת היו ממלאים "חבית של זהב שאינה מקודשת" מן השילוח, מאותו מעיין עצמו. אף שהחבית הייתה עשויה זהב, לא היה לה מעמד של כלי שרת, כלי המשמש בעבודת בית המקדש.
מדוע דווקא בכלי שאינו מקודש:
דבר העומד לקרב על גבי המזבח, משעה שהוכנס לכלי שרת הרי הוא מתקדש - ומעתה, אם לן בלילה נפסל, והוא הפסול הנקרא לינה. משום כך היו נותנים את המים בכלי שאין בו קדושה ומניחים אותו באחת הלשכות, ולמחרת היו מכניסים אותם לכלי שרת המקדשם.
"נשפכה או נתגלתה":
נשפכו המים, או שנותרו מגולים - בזמן המשנה והגמרא היה חשש שמא הטיל בהם נחש ארס, וכיוון שאינם ראויים עוד לשתייה שוב אינם כשרים אף לשימוש על גבי המזבח. בשבת לא ניתן היה לצאת ולשאוב מן השילוח, ולפיכך "היה ממלא מן הכיור" - מתוך בית המקדש עצמו, מן הכיור שממנו מקדשים הכהנים את ידיהם ואת רגליהם.
כלל הוא שיין או מים העומדים לקרב על גבי המזבח שנותרו מגולים נפסלים לשימוש במזבח, מאחר שאין הם ראויים עוד למאכל אדם ולשתייתו.
מדוע דווקא מן השילוח:
הגמרא מציינת כי מקור הדבר בפסוק, שממנו למדים ששואבים את מי הניסוך ממעיין; ולפיכך היו לוקחים אותם מן השילוח בכל עת שהדבר התאפשר. עם זאת, אין זה מעכב, והמצווה מתקיימת אף במים שנשאבו מן הכיור.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי סדר ניסוך המים בשבת שווה לסדרו בחול, מלבד המילוי מבעוד יום בחבית זהב שאינה מקודשת - כדי להימנע מפסול לינה שהיה חל אילו הוכנסו המים לכלי שרת. עמדנו על החשש מן המים שנשפכו או נתגלו, שאינם ראויים למזבח כשם שאינם ראויים לאדם, ועל הפתרון של מילוי מן הכיור שבתוך בית המקדש; וכן על מעלת השאיבה מן השילוח, הנלמדת מן הפסוק, שאינה מעכבת את קיום המצווה.