סוכה, פרק ב', משנה ט'. המשנה קובעת כי כל שבעת ימי חג הסוכות מוטל על האדם לעשות את סוכתו קבע ואת ביתו עראי: הסוכה היא מקום דירתו העיקרי, והבית נחשב דירת ארעי בלבד.
ובמה נמדד הדבר? במקום הנחתם של הכלים הנאים:
בסוכה: כל הכלים והתשמישים הנאים מובאים אל הסוכה, וכל הדברים היפים מקומם שם.
בבית: נותרים אך ורק פריטי לוואי שהאדם נזקק להם, ואין הם אלא טפלים.
מאימתי פוטר הגשם מן הסוכה:
המשנה ממשיכה ודנה מאיזה שלב שוב אין האדם מחויב לשהות בסוכה בשעה שיורדים גשמים, ומאימתי מותר לו לצאת ולפנות את כליו. השיעור שנתנו חכמים הוא "משתסרח המקפה" - המקפה היא תבשיל סמיך, מעין דייסה עבה, ומשעה שהגשם מקלקלה ומפסידה, רשאי האדם לצאת מן הסוכה. זהו סימן לכך שירידת הגשמים משמעותית דיה.
משל העבד והרב:
המשנה נותנת משל למה הדבר דומה כאשר האדם מבקש לקיים את מצוות הסוכה והגשם יורד: לעבד שבא למזוג כוס יין לרבו, ורבו שפך לו את הקיתון על פניו, כאילו לומר: "איני חפץ שתשרתני".
זוהי אכן מחשבה מדכאת. אמנם קיים דיון מתי בדיוק חלה הצהרה זו, אך תחושתו של האדם היא שהוא מבקש לקיים את מצוות סוכה, והקדוש ברוך הוא, השולט על הגשם, אינו מאפשר לו. במידה מסוימת יש בכך הנמכת רוח: נדמה כאילו אין הקדוש ברוך הוא חפץ שנקיים את מצוות סוכה, מצווה שאנו מבקשים לקיימה כציווי ממנו, ואין הוא רוצה שנעבדנו בדרך זו בזמן הזה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את החובה לעשות סוכתו קבע וביתו עראי, ובכלל זה העברת הכלים הנאים אל הסוכה והשארת פריטי הלוואי בבית; את השיעור שממנו מותר לפנות מן הסוכה בירידת גשמים - "משתסרח המקפה"; ואת משל העבד שרבו שפך את הקיתון על פניו, שממנו עולה תחושת הריחוק שבירידת הגשמים בחג.