סוכה, פרק שני, משנה א'. המשנה קובעת: "הישן תחת המיטה בסוכה - לא יצא ידי חובתו". מי שישן תחת המיטה שבתוך הסוכה, לא יצא ידי חובת מצוות סוכה.
הסבר הגמרא:
הגמרא מבארת שמדובר במיטה שגובהה עשרה טפחים, ולפיכך יש לה דין אוהל בפני עצמו. האוהל הזה מפסיק וחוצץ בין האדם לבין הסוכה, ונמצא שאין הוא יושב תחת הסוכה אלא תחת אוהל עצמאי. יש המבינים שזו בעיה של סוכה תחת סוכה; ומכל מקום, המיטה מפסיקה בינו לבין הסכך, ולכן אין הוא יוצא בה ידי חובתו.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה אמר: "נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המיטה בפני הזקנים" - ולא אמרו לנו דבר, ומכאן שהדבר כשר. דבריו עולים בקנה אחד עם שיטתו שנתבארה בפרק הראשון, שהסוכה צריכה להיות דירת קבע, מבנה קבוע. המיטה, לעומת זאת, היא מבנה ארעי בלבד, שהרי מזיזים אותה ממקום למקום ואין בה קביעות כלל. לפיכך אוהל ארעי אינו מבטל ואינו חוצץ בין האדם לבין דירת הקבע שהיא הסוכה. כיוון שהסוכה היא המבנה הקבוע, נמצא שהאדם יושב תחתיה ולא תחת המבנה הזמני שהוא המיטה, ועל כן הדבר כשר.
מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל:
רבי שמעון הביא מעשה אחר: טבי עבדו של רבן גמליאל היה ישן תחת המיטה בסוכה. אמר רבן גמליאל לזקנים: "ראיתם את טבי עבדי?" - אף שעבד הוא, תלמיד חכם הוא, ויודע שעבדים פטורים מן הסוכה.
ומדוע פטור העבד מן הסוכה? עבד כנעני, אף על פי שהוא חייב במצוות, אינו חייב אלא במצוות שאישה מחויבת בהן. ומאחר שאישה אינה מחויבת בישיבה בסוכה, אף העבד אינו מחויב בה. משום כך ידע טבי, מתוך תלמודו, שאין הוא צריך לשבת בסוכה, ולפיכך ישן תחת המיטה.
ראוי לציין כי רבן גמליאל לא בא ללמד את הלכות סוכה, אלא רק להעיר על מעלתו של עבדו האהוב טבי. אך אגב דבריו למדנו את ההלכה: הישן תחת המיטה בסוכה לא יצא ידי חובת מצוות סוכה. שהרי כל הערתו של רבן גמליאל מבוססת על כך שטבי לא היה מקיים בשינה זו את המצווה - ואילו היה מחויב בה, לא היה יוצא בה ידי חובתו.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהישן תחת המיטה בסוכה לא יצא ידי חובתו, משום שמיטה בגובה עשרה טפחים נחשבת אוהל החוצץ בינו לבין הסכך. רבי יהודה מכשיר, לשיטתו שהסוכה היא דירת קבע ואוהל ארעי אינו מבטלה, ומביא ראיה ממנהגם בפני הזקנים. רבי שמעון מביא ראיה הפוכה מן המעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל, שהיה פטור מן הסוכה כדין עבד הפטור ממצווה שאישה פטורה ממנה.