משנה זו עוסקת בכהן שנמשח כדי לדבר אל החיילים בדרכם למלחמה. המשנה קובעת כי המשוח למלחמה, בשעה שהוא מדבר אל העם - כלומר אל החיילים - היה מדבר בלשון הקודש, כפי שהזכרנו בפסקה הקודמת. המשנה מתארת את התהליך באופן כללי: בשעה שהעם מתקרב אל המלחמה, נשזרים דברי הכהן בתוך לשון הפסוק, שממנו נלמד עניינו של מי שנמשח למלחמה.
"ודיבר אל העם" - בלשון הקודש:
המשנה מצטטת את הפסוק "ודיבר אל העם", וקובעת כי דברים אלו נאמרים בלשון הקודש. הדבר נלמד בגזירה שווה: נאמר כאן לשון של דיבור, ונאמר "משה ידבר" בלשון של דיבור - והגזירה השווה מקשרת בין השניים, ללמד שכשם שמשה היה מדבר בלשון הקודש, כך גם הכהן המשוח למלחמה.
"על אויביכם אתם הולכים":
בהמשך הקטע נאמר שהכהן פותח ואומר לחיילים: "שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם". כאן מתערבת המשנה ומפרשת: "על אויביכם" - ולא על אחיכם. אין להעלות על הדעת שיקרה כאן מה שקרה במלחמה שהתרחשה בין עשרת השבטים לשבט יהודה. אין זה יהודה נגד שמעון או שמעון נגד בנימין, שאם תיפלו בידיהם ירחמו עליכם משום שאתם יהודים.
כפי שמתואר בפסוק, היו שם חיילים שנשבו בידי הצד השני, ושני הצדדים היו יהודים: "ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה, וכל מערומיהם הלבישו מן השלל, וילבישום וינעילום ויאכילום וישקום ויסוכום, וינהלום בחמורים לכל כושל, ויביאום ירחו עיר התמרים אצל אחיהם, וישובו שומרון" - הם נהגו בשבויים ברחמים, ולאחר מכן חזרו לשומרון, למקום שממנו באו.
לא כך עתיד לקרות כאן, מבהיר הכהן: "על אויביכם אתם הולכים" - אתם יוצאים כנגד אויביכם, ולפיכך "שמא תיפלו בידם - אין מרחם עליכם".
ארבעה לשונות של פחד:
הכהן ממשיך בדברי הפסוק: "אל ירך לבבכם" - אל תהיו רכי לבב; "אל תיראו" - אל תפחדו; "אל תחפזו" - אל תיבהלו; "ואל תערצו מפניהם" - אל תיחתו מפניהם. ארבעה לשונות של פחד נקטה כאן התורה, והמשנה מבארת כל אחד מהם בנפרד, כשכל לשון מתייחסת לסוג אחר של חשש:
"אל ירך לבבכם" - מצהלות סוסים וצחצוח חרבות, שאתם עומדים לשמוע את צהלת הסוסים ואת קול החרבות הנשלפות.
"אל תיראו" - מהגפת תריסים, הקשת המגינים שנעשתה כדי להקים רעש גדול ולהטיל אימה, ומשפעת החלצים, ריבוי החיילים הנוהרים: המחזה נראה כהמון עצום, והוא מפחיד מאוד.
"אל תחפזו" - מקול קרנות, מקול השופרות שהם עומדים לתקוע.
"ואל תערצו" - מקול צווחות, מקול צעקות הלוחמים.
"כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם":
ומדוע אין להתיירא? שכן הפסוק ממשיך: "כי ה' אלוקיכם הולך עמכם". כאן מוסיפה המשנה ומבארת: הם, האויבים, באים בניצחונו של בשר ודם - בסמיכה על כוחו האפשרי של אדם; ואתם באים בניצחונו של הקדוש ברוך הוא.
המשנה מביאה שתי דוגמאות מן העבר:
פלישתים - הם באו בניצחונו של גוליית, מתוך הנחה שינצח בעוצמתו. מה היה סופו? לסוף נפל בחרב, ונפלו עמו.
בני עמון - הם בטחו בניצחונו של שובך, השר שלהם. מה היה סופו? לסוף נפל בחרב, ונפלו עמו.
"ואתם אי אתם כן" - אומרת המשנה: אתם לא תהיו כמותם. ומדוע? "כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להילחם לכם" - הקדוש ברוך הוא הולך עמכם ונלחם עבורכם. "וזה מחנה הארון" - התייחסות למחנה הארון שנסע עמם למלחמה, ולשכינה שהלכה עמם בצאתם לקרב.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי דברי הכהן המשוח למלחמה נאמרים בלשון הקודש, כנלמד בגזירה שווה מ"משה ידבר"; כי "על אויביכם" - ולא על אחיכם, שאין לצפות מהם לרחמים כפי שנהגו ישראל בשבויי יהודה; כי ארבעת לשונות הפחד שבפסוק מכוונים כל אחד לחשש אחר - צהלות הסוסים וצחצוח החרבות, הגפת התריסים ושפעת החלצים, קול הקרנות וקול הצווחות; וכי האומות באות בניצחונו של בשר ודם, כגוליית וכשובך שנפלו בחרב על צבאם, ואילו ישראל באים בניצחונו של הקדוש ברוך הוא, ההולך עמם במחנה הארון.