סוטה, פרק שביעי, משנה א. הפרק עוסק בדברים שההלכה מחייבת את האדם לאומרם בפועל. התורה דורשת מאיתנו לומר דברים מסוימים, ויש מהם הנאמרים בכל לשון, ויש מהם שאין לאומרם אלא בלשון הקודש. משנתנו פותחת ברשימת הדברים שניתן לאומרם בכל לשון: "אלו נאמרין בכל לשון" - הדברים הבאים נאמרים בכל שפה.
המשנה פותחת בפרשת סוטה, ובכך נקשר הפרק כולו אל המסכת: מכיוון שפרשת הסוטה נאמרת בכל לשון, מונה המשנה בעקבותיה שורת דברים נוספים שאין להם קשר לסוטה, מלבד העובדה שאף הם נאמרים בכל לשון.
הדברים הנאמרים בכל לשון:
פרשת סוטה - דברי הכהן לאישה והשבעתה, כחלק מתהליך היותה סוטה, יכולים להיאמר בכל לשון.
וידוי מעשר - לאחר השנה השלישית שבמחזור השמיטה, וכן לאחר השנה השישית, נדרש אדם להוציא את כל המעשרות מביתו: חלקם עליו לכלות, וחלקם עליו לתת לצדדים שלהם הם אמורים להינתן - ללוי ולעניים. בצד זה עליו לומר את האמירה המפורשת בפרשת כי תבוא, והדבר נעשה בזמן פסח שלאחר השנה השלישית (שהיא כבר השנה הרביעית) ולאחר השנה השישית (שהיא כבר השנה השביעית, שנת השמיטה). בווידוי זה מצהיר האדם שכילה את אותם דברים שהם קדושים, ונתן ללוי ולעניים את אשר עליו לתת. כל אותה פרשה נאמרת בכל שפה, אף על פי שהתורה כותבת אותה בלשון הקודש.
קריאת שמע - אמירת שמע פעמיים ביום.
תפילה - שמונה עשרה, היא תפילת העמידה שאנו אומרים.
ברכת המזון - ה'בענטשן'.
שבועת העדות - מי שסבור כי עד אחד או שני עדים יודעים ידיעה הנוגעת לעניינו, ומתקשה להביאם להעיד, רשאי להשביעם. הם עשויים להכחיש שיש בידם ידיעה כלשהי, ולומר שזו הסיבה שאין הם באים; ואם נשבעו לשקר - עליהם להביא קרבן. כל אותה פרשה של שבועת העדות נאמרת בכל שפה.
שבועת הפיקדון - התובע את חברו ואומר לו: חפץ זה הפקדתי בידך, והלה מכחיש - משביעים אותו. אם הודה לאחר מכן שנשבע לשקר, אף עליו להביא קרבן על אותה שבועת שקר. גם השבעה זו נעשית בכל לשון.
לסיכום: במשנה זו מונה התנא את הדברים הנאמרים בכל לשון: פרשת סוטה, וידוי מעשר, קריאת שמע, תפילה, ברכת המזון, שבועת העדות ושבועת הפיקדון. אף שהתורה נקטה בהם לשון הקודש, כשרים הם אף בשאר הלשונות.
בהמשך נעסוק בדברים שאין נאמרים אלא בלשון הקודש.