משנה ה' בפרק ה' שבמסכת שבועות ממשיכה בדיון שפתחנו בו במשנה הקודמת: מקרים של שבועת הפיקדון שיש בהם תערובת של תביעת קנס ותביעת ממון, ובהם יש לברר על מה בדיוק נשבע הנתבע לשקר, ואם יש בכפירתו כפירת ממון המחייבת קרבן.
"גנבת את שורי":
אדם טוען כלפי חברו "גנבת את שורי", "והוא אומר לא גנבתי". אמר לו התובע "משביע אני", "ואמר אמן" וקיבל עליו את השבועה - חייב קרבן שבועת הפיקדון. הטעם: אמנם הגניבה מחייבת תשלומי כפל, אך הקנס אינו אלא החלק הכפול, ואילו הקרן שחייב הגנב ממון גמור היא. נמצא שאף שמעורב כאן קנס, מעצם הגדרתה של גניבה כלולה בה גם תביעת קרן, וכפירתו היא כפירת ממון.
"גנבתי, אבל לא טבחתי ולא מכרתי":
לעומת זאת, אם השיב הנתבע "גנבתי" והודה באמת בגניבת השור, "אבל לא טבחתי ולא מכרתי": התובע טען כלפיו שטבח את השור או שמכרו, ובשניהם חיובו בתשלומי חמישה, והנתבע מכחיש את הטביחה ואת המכירה. אמר לו "משביע אני", וענה "אמן" - פטור. הטעם: הדבר היחיד שהכחיש ושנשבע עליו לשקר הוא הסכומים הנוספים, שאינם אלא קנס. בגניבה עצמה הודה ולא כפר בה, וההכחשה כולה נסבה על קנס טהור בלבד.
שור שהמית שור לעומת שור שהמית עבד:
"המית שורך את שורי" - הטוען אומר שהשור של חברו הרג את שורו, "והוא אומר לא המית". אמר לו "משביע אני", "ואמר אמן" - חייב, שכן זו תביעה ממונית לכל דבר.
"המית שורך את עבדי" - הטוען אומר שהשור של חברו הרג את עבדו, "והוא אומר לא המית". אמר לו "משביע אני", "ואמר אמן" - פטור. הטעם: התורה קבעה שכאשר שורו של אדם הורג עבד של חברו, חייב הבעלים קנס קצוב של שלושים שקל, ואין לסכום זה כל קשר לשוויו של העבד. וכיוון שקנס הוא, וקיים הכלל של מודה בקנס פטור, הרי שיכול היה להודות ולהיפטר, ואין כפירתו כפירת ממון.
חבלה בגוף לעומת הפלת שן וסימוי עין של עבד:
"חבלת בי" - הטוען אומר שחברו הזיק את גופו, עשה בו חבורה והוציא ממנו דם, והלה משיב שלא חבל בו כלל. קיבל עליו את השבועה ואמר "אמן" - חייב, שכן זו טענה ממונית.
"אמר לו עבדו: הפלת את שיני, סימית את עיני" - התורה קובעת שאדון שהפיל את שן עבדו או סימא את עינו חייב לשחררו לחירות. האדון משיב שלא הפיל את שינו ולא סימא את עינו, והעבד משביעו, והלה עונה "אמן" - פטור. הטעם: שחרור העבד אינו אלא קנס, עונש על שגרם לו נזק גופני זה, ואין הוא תואם בהכרח את הנזק הממוני שנגרם בפועל, ולפיכך אין מביאים עליו קרבן שבועה.
זה הכלל:
כל מקום שאף אם היה מודה בגרימת הנזק היה עדיין מחויב לשלם - אין כאן מודה בקנס פטור, וממילא כפירתו כפירת ממון והוא חייב קרבן שבועה. אך כל מקום שעל פי הודאתו לא היה משלם, כלומר שהמודה בו פטור - פטור אף מלהביא קרבן על שבועת הפיקדון, שכן אין הוא כופר ממון באמת, שהרי יכול היה להודות ולהיפטר.
לסיכום: במשנה זו למדנו ארבעה זוגות של מקרים המבחינים בין תביעת ממון לתביעת קנס בשבועת הפיקדון: כפירה בגניבת השור לעומת כפירה בטביחה ובמכירה בלבד; שור שהמית שור לעומת שור שהמית עבד; חבלה בגוף לעומת הפלת שן וסימוי עין של עבד. הכלל העולה מכולם אחד הוא: המדד לחיוב הקרבן הוא האם בהודאתו היה מתחייב לשלם, ורק אז נחשבת כפירתו כפירת ממון.