שבועות, פרק ד', משנה ד'. המשנה ממשיכה לברר אילו טענות נכללות בשבועת הפיקדון ואילו אינן נכללות בה.
המקרה שלפנינו: אדם טוען לחברו "אנסת ופיתית את בתי" - טענה שהתורה קבעה עליה קנס של חמישים כסף. הנתבע משיב "לא אנסתי ולא פיתיתי"; אומר לו התובע "משביעך אני", והלה עונה "אמן" ומקבל עליו את השבועה. לאחר מכן הוא מודה כי נשבע לשקר - ובכך מתחייב להביא קרבן על שבועת הפיקדון.
דעת רבי שמעון:
רבי שמעון פוטרו מן הקרבן, ונימוקו: "שאינו משלם קנס על פי עצמו". התביעה כאן אינה על ממון שהנתבע חייב, אלא על קנס שהטילה התורה בעקבות המעשה, וההלכה היא ש'מודה בקנס פטור' - המודה במעשה שחייבים עליו קנס, אינו משלם. נמצא שכאשר הכחיש הנתבע את החיוב, לא הייתה בכך כפירת ממון כלל: הרי יכול היה להיפטר מן התשלום בהודאה בלבד, ואם כן אין הוא כופר בדבר שהוא חייב בו.
תשובת חכמים:
אמרו לו חכמים: "אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו - משלם בושת ופגם על פי עצמו". כלומר, מלבד הקנס של חמישים כסף כלולה בטענה אף תביעה ממונית: תשלומי בושת - על הבושה שגרם, ופגם - על פחיתת ערכה. חיובים אלו אינם קנס אלא ממון, והמודה בהם חייב לשלם. נמצא שבהכחשתו כפר בממון, ולפיכך חייב קרבן על שבועת הפיקדון.
שורש המחלוקת:
ויש לשאול: מדוע לא התחשב רבי שמעון בתשלומי הבושת והפגם, והרי אף הוא מודה בקיומם?
מבארת הגמרא כי רבי שמעון סובר שכאשר כלולים בתביעה אחת סכום קצוב שקבעה התורה לצד סכום מעורפל התלוי באומדן בית דין, ממקד התובע את תביעתו בקנס דווקא - שהרי זהו הסכום הידוע והמדויק, והוא עיקר דרישתו. את הסכום האחר אין הוא תובע ממש, ונמצא שההכחשה מוסבת על הקנס בלבד; ומאחר שאינו משלם קנס על פי עצמו, אין כאן כפירה בממון שהוא חייב בו.
וחכמים חולקים וסוברים כי התובע מתכוון לשני היסודות כאחד - הן לקנס והן לבושת ולפגם. ממילא כוללת ההכחשה גם כפירה בתשלומי הבושת והפגם, שהם חוב ממוני גמור, ועל כן חייב על שנשבע וכפר בממון שהוא חייב בו.
לסיכום: במשנה זו נחלקו התנאים בטוען "אנסת ופיתית את בתי" שנשבע לשקר: לדעת רבי שמעון פטור, שכן עיקר התביעה הוא קנס, ואין אדם משלם קנס על פי עצמו - ואין כאן כפירת ממון. ולדעת חכמים חייב, שכן כלולים בתביעה אף תשלומי בושת ופגם, שהם ממון המשתלם על פי הודאת עצמו, ונמצא שכפר בממון שהוא חייב בו.