שבועות, פרק ח', משנה ה'. משנה זו דומה למשניות שבתחילת הפרק, שבהן הנשבע אינו חייב על שבועת שקר, אף שדבריו אינם נכונים, מפני שלא פטר בשבועתו את עצמו מדבר. השבועה לא הסירה ממנו שום אחריות ממונית.
המקרה שבמשנה:
המשאיל שואל את מי ששאל ממנו את החפץ: "היכן שורי, היכן השור ששאלת?", והשואל משיב "מת". והנה, אם אמנם מת - חייב הוא לשלם. אלא שבמציאות לא מת, כי אם נשבר, נשבה, נגנב או אבד. וכן בכל שאר החילופים:
"מת" - ובמציאות נשבר, נשבה, נגנב או אבד.
"נשבר" - ובמציאות מת, נשבה, נגנב או אבד.
"נשבה" - ובמציאות מת, נשבר, נגנב או אבד.
"נגנב" - ובמציאות אירע אחד מן האופנים האחרים.
"אבד" - ובמציאות מת, נשבר, נשבה או נגנב.
על כל אלה, כמובן, הוא חייב לשלם.
התובע, הוא המשאיל, דורש ממנו להישבע, והלה עונה "אמן". ראוי לשים לב שאין הוא מחויב כלל בשבועה כזו, שהרי הודה בחיובו: כל מה שאמר הוא דבר שהוא חייב בו. אלא שכדי להראות שדבריו אמת, הוא מוכן ומסכים להישבע עליהם ועונה "אמן".
הטעם לפטור:
הוא פטור מקרבן שבועה. אף שנשבע לשקר, אין לשבועה זו כל השפעה מן הצד הממוני: לפי דבריו - הצהרתו השקרית - הוא חייב, ולפי המציאות - אף היא מחייבת אותו. נמצא שהשבועה לא שינתה דבר, לא פטרה אותו ולא הפקיעה ממנו כלום, ולפיכך הוא פטור מקרבן שבועה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהנשבע לשקר על אופן נסיבות אבדנו של החפץ ששאל - בכל חילופי הטענות שבין מת, נשבר, נשבה, נגנב ואבד - פטור מקרבן שבועה, משום שגם לפי טענתו וגם לפי המציאות חיובו הממוני עומד בעינו, והשבועה לא פטרה אותו מדבר.