לפנינו משנה ו' בפרק ו' של מסכת שקלים. המשנה פותחת בדיני נדרים: אדם הנודר להביא דבר מסוים לבית המקדש - מהו השיעור המינימלי שעליו להביא כדי לקיים את נדרו.
שיעורי הנדרים:
"האומר הרי עלי עצים - לא יפחות משני גזירין" - המתחייב להביא עצים למזבח, לא יביא פחות משני גזירי עצים.
"לבונה - לא יפחות מקומץ" - הנודר להביא לבונה, לא יביא פחות מקומץ, שהוא מלוא היד. שיעור זה הוא השיעור שבו מובאת הלבונה עם המנחה, שאין הלבונה באה בפני עצמה אלא יחד עם מנחה - ומכאן שהוא גם שיעורו של הנודר.
"זהב - לא יפחות מדינר זהב" - התורם זהב לבית המקדש, אינו רשאי לתת פחות מדינר זהב, השווה עשרים וחמישה דינרי כסף, וכנראה שזהו מטבע הזהב הקטן שבמטבעות.
"ששה לנדבה" - כספי הנדבה:
כאן חוזרת המשנה אל השופרות שנמנו במשנה הקודמת, שמהם שישה יוחדו לנדבה, ובאה ללמדנו את דינו של מושג זה: "נדבה מה היו עושין בה?" - מה נעשה בכספי הנדבה? על כך משיבה המשנה: "לוקחין בה עולות" - בכספים אלו היו קונים קרבנות עולה. וכדין כל עולה:
"הבשר לשם" - בשר הקרבן נשרף לה' על גבי המזבח.
"והעורות לכהנים" - הכהנים מקבלים לעצמם את עור העולה.
מדרשו של יהוידע כהן גדול:
המשנה מציינת שזהו "מדרש דרש יהוידע כהן גדול", שחי בימי בית המקדש הראשון. הוא דרש זאת מן הפסוק בויקרא: "אשם אשם לה'" - הרי האשם, בשרו נאכל לכהנים, בדיוק כקרבן חטאת, ואף על פי כן מורה הפסוק "אשם לה'" שהכול הולך לה'. מכאן למד שכספים שנותרו מקרבן חטאת או מקרבן אשם, יש להביא בהם עולות.
וכך אמר: "זה הכלל: כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה - ילקח בו עולות" - כל קרבן שהיה בא בעקבות חטא או אשמה, ונותרו ממנו כספים עודפים, יש לרכוש בהם עולה.
בדרך זו מתקיימים שני היבטי הקרבן: יש חלק ההולך לה' - הבשר הנשרף על גבי המזבח, ויש חלק ההולך לכהנים - העורות. באופן זה נשמר גם הדמיון למקרה של חטאת ואשם, שבשרם שייך לכהנים, שאף כאן מקבלים הכהנים את חלקם.
הפסוק בספר מלכים:
בספר מלכים, בפרשה העוסקת במעשיו של יהוידע, נאמר שכספי אשם וכספי חטאת אין להביאם לתוך כספי הקופה, אלא "לכהנים יהיו". פסוק זה אין לפרשו כפשוטו, שהרי בכספים אלו נרכשות אותן עולות. אלא כך כוונתו: כספים עודפים שהופרשו לחטאת או לאשם - אין השארית נכנסת לקופה הכללית, אלא נמסרת לכהנים, ובה נרכשות כל אותן עולות, וכך סוף סוף מגיע חלקם של הכהנים בדמות העורות. בדרך זו התקיים רעיון הנדבה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שיעוריהם המינימליים של הנדרים - שני גזירין בעצים, קומץ בלבונה ודינר זהב בזהב, ואת דינם של כספי הנדבה שבששת השופרות: לוקחין בהם עולות, הבשר לה' והעורות לכהנים. יסוד זה נלמד ממדרשו של יהוידע כהן גדול מן הפסוק "אשם אשם לה'", שכל הבא משום חטא ומשום אשמה - ילקח בו עולות, וכך מתקיימים בו שני חלקיו: החלק העולה לה' והחלק הניתן לכהנים.