לפנינו משנה ה' בפרק ה' במסכת שקלים, העוסקת במי שאיבד את חותמו - הכרטיס שבידו, שבאמצעותו הוא זכאי לקבל את הנסכים.
לשון המשנה וביאורה:
"מי שאבד ממנו חותמו" - מי שאיבד את החותם שלו, את הכרטיס שבידו.
"ממתינו לו עד הערב" - אומרים לו להמתין עד הערב.
"אם מצאו לו כנגד חותמו - נותנין לו" - אם נמצא כסף עודף בסכום המתאים לחותמו, נותנים לו את הכסף, משום שהוא תואם את סכום הפסדו.
"אם לאו - לא היה לו" - ואם אין בידם עודף, אינו מקבל דבר, וההפסד הוא הפסדו.
"בשם יום כתב עליה מפני הרמאים":
על החותמות היו כותבים את התאריך, וזאת מפני הרמאים. מהי בדיוק הרמאות שביקשו למנוע? בזה נחלקו המפרשים:
הסבר ראשון: החשש הוא שאדם יאבד את חותמו, אחר ימצא אותו, וכעבור כמה ימים יביאו וישתמש בו. התאריך מונע זאת, שכן משנקבע שיש להשתמש בחותם באותו יום עצמו, ובאותו היום מסתובב הבעלים ומחפש את אבידתו, אין למוצא את החוצפה לנסות להשתמש בו. אך אלמלא התאריך, כעבור כמה ימים, כשהוא מניח שהבעלים כבר עזב, היה משתמש בו.
הסבר שני: אלמלא היה תאריך על החותם, היה אדם משתמש בו ימים רבים לאחר מכן. ביום הראשון היה טוען שאיבד את חותמו, ואם נמצא כסף עודף היה מקבל את העודף; ולאחר מכן היה מוציא את אותו חותם עצמו במועד מאוחר יותר ומשתמש בו לקבלת הנסכים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין מי שאבד ממנו חותמו - שממתינים לו עד הערב, ואם נמצא עודף כנגד חותמו נותנים לו, ואם לא, ההפסד עליו. כן למדנו על כתיבת שם היום על החותם מפני הרמאים, ואת שני ההסברים שנאמרו בטעם הדבר: מניעת שימוש בחותם שנמצא לאחר ימים, ומניעת נטילת העודף ושימוש נוסף באותו חותם במועד מאוחר.