שקלים פרק ד' משנה א'. משנה זו באה לדון בשאלה מה נעשה בשקלים שנאספו בתרומת הלשכה: "התרומה מה היו עושין בה" - למה בדיוק שימשו הכספים הללו?
"לוקחין בה תמידין ומוספין ונסכיהם":
"תמידין" - קרבנות התמיד הקרבים בכל יום: תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים.
"ומוספין" - קרבנות המוסף, שהיו קרבים בראש חודש, בשבת ובימים טובים.
"ונסכיהם" - היין הקרב עמם, וכן המנחות הבאות עמם.
"העומר" - קרבן השעורים שהיה קרב בשישה עשר בניסן.
"ושתי הלחם" - שני הכיכרות שהיו קרבים בשבועות.
"ולחם הפנים" - הלחם שהיה מונח על השולחן ומובא בכל שבוע.
"וכל קרבנות הציבור" - כלל הבא לרבות אף את הקטורת.
כל אלו היו נקנים מכספי תרומת הלשכה.
"שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה":
תרומת הלשכה שימשה גם לתשלום שכרם של השומרים על התבואה שגדלה מאליה בשנת השמיטה. אף שאסור לזרוע בשביעית, נדרשה תבואה לצורך הקרבנות - העומר בפסח ושתי הלחם. שני קרבנות אלו חייבים לבוא דווקא מן התבואה החדשה, מן היבול החדש. לעומת זאת, במנחות הותר להשתמש בתבואה ישנה, ובלבד שתיקנה מכספים חדשים.
מכיוון שהעומר ושתי הלחם חייבים לבוא מן היבול החדש, נדרש להבטיח שהתבואה הגדלה מאליה בשדות לא תיאכל. לפיכך שכרו פועלים שישמרו עליה, ואותם שומרי הספיחין קיבלו את שכרם מתרומת הלשכה.
מחלוקת רבי יוסי וחכמים:
רבי יוסי סבור שאין הכרח לשלם להם מתרומת הלשכה, שכן "אף הרוצה מתנדב שומר חינם" - כל הרוצה בכך יכול להתנדב ולשמור על התבואה בחינם.
חכמים חלקו עליו ואמרו לו: "אף אתה אומר שאינן באין אלא משל ציבור" - אף אתה מודה שקרבן העומר ושתי הלחם חייבים לבוא מן הציבור, ממה שנמצא בבעלות הציבור. וכיוון שכל התבואה בשביעית הפקר היא וחסרת בעלים, הרי השומר עליה בחינם נעשה בעליה של אותה תבואה, ואף אם יתרום אותה - קרבן יחיד הוא.
יסוד המחלוקת: חכמים סוברים שמה שהוא מלכתחילה קרבן יחיד, השייך לאדם פרטי, אינו יכול להפוך לקרבן ציבור. רבי יוסי חולק וסובר שקרבן יחיד יכול להפוך לקרבן ציבור.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מתרומת הלשכה נקנו התמידין, המוספין ונסכיהם, העומר, שתי הלחם, לחם הפנים וכל קרבנות הציבור, ומכספיה שולם אף שכרם של שומרי הספיחין בשביעית. עמדנו על מחלוקת רבי יוסי וחכמים בשאלה אם ניתן להסתפק בשומר המתנדב בחינם, ועל השורש שבמחלוקת - האם קרבן יחיד יכול להיעשות קרבן ציבור.