נמשיך בתיאור אופן נטילת תרומת הלשכה, ובסדר שלוש התרומות שהיו נוטלים מן השקלים בכל שנה.
התרומה הראשונה וכיסוי השקלים:
את התרומה הראשונה היו נוטלים לפני זמן הפסח. בסיום נטילתה היו מכסים את כל השקלים שנותרו בלשכה בשמיכות עור גדולות. הטעם לכך: שקלים חדשים ונוספים היו מגיעים ממקומות אחרים, וברצונם היה לעשות את תרומת הלשכה מן החדשים שהגיעו ושעדיין לא נעשתה מהם תרומה.
התרומה השנייה והשלישית:
התרומה השנייה ניטלה לפני שבועות, ומן השקלים החדשים שהגיעו. אף לאחריה כוסו הנותרים בסט נוסף של כיסויי עור. משהגיעו שקלים נוספים, ניטלה התרומה בפעם השלישית - ובה שוב לא כיסו את השקלים, שכן לא היה בכך צורך. הטעם היחיד לכיסוי היה לאפשר את נטילת התרומה מן השקלים החדשים, שלא היו חלק מתהליך התרומה בפעמים הקודמות.
ראוי להדגיש כי אף על פי שהיו נוטלים את התרומה דווקא מן הקבוצה החדשה, הרי שכפי שהוזכר לעיל, נטילתה נעשתה תמיד בשם כולם.
"שמא תשכח":
המשנה מבארת את טעם הכיסוי - "שמא תשכח". אף אם לא היו מכסים את השקלים, יכול היה התורם לכוון וליטול מן החדשים בלבד, אלא שעלול הוא לשכוח היכן בדיוק הם מונחים, וליטול תרומה אף מאותם מטבעות שכבר ניטלה מהם תרומה.
על שם מי נתרמה כל תרומה:
התרומה הראשונה - נתרמה "על שם ישראל". אף שנקטה המשנה לשון "ישראל", הרי שכאמור היה הדבר תמיד על שם כל ישראל, ואפילו על שם אותם שעדיין לא נתנו את שקליהם, וחלק היה לכולם בה. אלא שקשר מיוחד היה לה עם אנשי ארץ ישראל, משום ששקליהם הם אלו שהיו מונחים שם בפועל.
התרומה השנייה - על שם הערים הקרובות לארץ ישראל.
התרומה השלישית - על שם בני בבל ובני שאר הארצות הרחוקות מאוד, ששקליהם הגיעו רק מאוחר יותר.
ושוב: בכל פעם ופעם נעשה הדבר בשם כולם, אלא שהקשר הגדול יותר היה לאותם שהתרומה ניטלה מן השקלים הממשיים שלהם - בקבוצה הראשונה אנשי ארץ ישראל, בשנייה הערים הקרובות, ובשלישית אלו שהיו רחוקים ומרוחקים.
לסיכום: למדנו כי שלוש פעמים בשנה נטלו את תרומת הלשכה, ולאחר השתיים הראשונות כיסו את הנותר בכיסויי עור, כדי שהתרומה הבאה תיטול מן השקלים החדשים - ומחשש "שמא תשכח" וייטול מן המטבעות שכבר נתרמו. כן עמדנו על כך שכל תרומה נעשתה בשם כל ישראל, אלא שקשר מיוחד היה לה עם אלו ששקליהם היו מונחים שם בפועל: הראשונה על שם ישראל, השנייה על שם הערים הקרובות, והשלישית על שם בבל והארצות הרחוקות.