שקלים, פרק ג', משנה א'. משנה זו פותחת בדיון על תרומת הלשכה: שלוש פעמים בשנה היו נכנסים אל הלשכה שבה הונחו כל מחציות השקל, ולוקחים ממנה סכום כסף שנועד לקניית קרבנות הציבור. המשנה מונה שלושה זמנים בשנה שבהם הייתה נעשית תרומת הלשכה והוצאת הכספים.
שלושת זמני תרומת הלשכה:
חצי הזמן שלפני פסח - בהכנה לפסח יש תקופה של שלושים יום שבה מתחילים לדון וללמוד את הלכות החג. חצי מאותו זמן, כלומר חמישה עשר יום לפני פסח, הוא הזמן הראשון של תרומת הלשכה. זמן זה נופל בדיוק בתחילת ניסן, שאז החלו להשתמש בחצאי השקלים החדשים שהובאו, ולהביא את הקרבנות מכספים חדשים אלו.
חמישה עשר יום לפני שבועות.
חמישה עשר יום לפני סוכות.
גורן למעשר בהמה:
מכאן עוברת המשנה לדון במעשר בהמה - אחת מכל עשר בהמות שנולדו באותה שנה, שיש להביאה כקרבן. המעבר לנושא זה נעשה משום שאותם זמנים עצמם, חמישה עשר הימים שלפני שלושת הרגלים, הם המשמשים גם כגורן למעשר בהמה.
ומהו גורן? בתבואה, הגורן הוא הערמה הנעשית מן התבואה. משהושלמה הערמה, מתחייבת התבואה בהפרשת תרומות ומעשרות מאותו רגע, ואין לאכול ממנה אפילו באופן ארעי לאחר נקודה זו. מונח זה הושאל אף למעשר בהמה: יש נקודה מסוימת בציר הזמן של הבהמות, שמאותו זמן ואילך אין רשות לשחוט אף אחת מבהמות העדר או הבקר עד שיפריש בעליהן את מעשר הבהמה ויוציאנו לצד. במובן זה דומה הדבר לגורן שבתבואה.
שלושת הזמנים שהוזכרו - חמישה עשר הימים שלפני פסח, עצרת וחג - הם אף הזמנים שבהם, בהגיעם, חייב אדם להפריש מעשר בהמה בטרם יוכל להשתמש בשאר עדרו. זו דעתו של רבי עקיבא, שזמני מעשר בהמה זהים לזמני התרומה.
דעת בן עזאי:
המשנה ממשיכה ומביאה דעות שונות בעניין מעשר בהמה. "בן עזאי אומר" ששלושת הזמנים הם:
"בעשרים ותשעה באדר" - זמן זה דומה מאוד לחמישה עשר הימים שלפני פסח, ובאמת אף בן עזאי סובר כן. אלא שרבי עקיבא לא נקט תאריך מסוים, משום שאדר לעיתים חודש של עשרים ותשעה יום ולעיתים חודש של שלושים יום, ולפיכך חמישה עשר הימים שלפני פסח נופלים לעיתים בעשרים ותשעה באדר ולעיתים בשלושים בו. בן עזאי סובר שאדר הוא לעולם חודש של עשרים ותשעה יום, ולפיכך חמישה עשר יום לפני פסח הוא העשרים ותשעה באדר.
"ובאחד בסיוון" - לא חמישה עשר יום לפני שבועות, אלא סמוך יותר לחג. הגמרא מסבירה שבפרק הזמן שבין חמישה עשר יום לפני פסח ובין שבועות לא נולדו בהמות רבות, ולפיכך אם היה מפריש את מעשר הבהמה חמישה עשר יום לפני שבועות, יש לחוש שהבעלים יתחילו לאכול מבהמות רבות ויהיה מחסור. לכן מתירים פרק זמן קצר בלבד לפני יום טוב של שבועות.
"בעשרים ותשעה באב" - במקום להיות סמוך יותר לסוכות, כדעת רבי עקיבא, סובר בן עזאי שהבהמות הנולדות בחודש אלול מפרישים מהן מעשר בהמה בנפרד. לפיכך אמר שקודם שיתחיל אלול יפריש מעשר מן הקודמות, ואילו מבהמות אלול יפריש את מעשרן בסוף אלול.
דעת רבי אליעזר ורבי שמעון:
רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים ששלושת הזמנים הם: ראש חודש ניסן - שכן הם סוברים כדעת רבן שמעון בן גמליאל, שתהליך העיסוק בפסח מתחיל ארבעה עשר יום בלבד לפניו, וארבעה עשר יום לפני פסח הוא ראש חודש ניסן; אחד בסיוון, כדברי בן עזאי, סמוך ממש לשבועות; ועשרים ותשעה באלול.
ומדוע נקבע הזמן השלישי בעשרים ותשעה באלול ולא באחד בתשרי, שהוא חמישה עשר יום לפני החג? אחד בתשרי הוא יום טוב, ראש השנה, ואין מפרישים מעשר ביום טוב. הגמרא מבארת שני טעמים לכך שאין אחד בתשרי יכול להיות זמן הפרשת מעשר בהמה:
יש לעשות הבחנה בין הישן לחדש: ראש השנה למעשר בהמה מפריד בין הבהמות שנולדו לפני ראש השנה לבין אלו שנולדו לאחריו. אין מצרפים את השנים יחד, ואין מפרישים מעשר בהמה מקבוצה אחת על חברתה, ולפיכך יש להבחין ביניהן.
הדרך שבה סימנו איזו בהמה נבחרה למעשר בהמה הייתה מריחת צבע עליה, ואין לעשות צביעה מסוג זה ביום טוב.
מטעמים אלו אמרו שיש לעשות זאת בערב ראש השנה, ביום עשרים ותשעה באלול.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שלושת זמני תרומת הלשכה - חמישה עשר יום לפני פסח, לפני שבועות ולפני סוכות - ואת היותם אף גורן למעשר בהמה, שממנו ואילך אין שוחטין מן העדר עד שיפריש. עמדנו על דעת רבי עקיבא, על דעת בן עזאי (עשרים ותשעה באדר, אחד בסיוון ועשרים ותשעה באב) ועל דעת רבי אליעזר ורבי שמעון, ועל הטעמים שאין קובעים את הזמן באחד בתשרי: ההבחנה בין השנה הישנה לחדשה, ואיסור צביעת הבהמה ביום טוב.