פרק ב', משנה ב'. משנה זו מציגה לפנינו את נושא המעילה, שהוא מסכת שלמה בפני עצמה בסדר קדשים.
דין מעילה:
ההלכה היא שהנהנה מדבר השייך להקדש - מעל, ועבר על עבירת המעילה. כלומר, בשימוש שאינו ראוי ובהנאה אישית מן ההקדש מתחייב אדם להביא קרבן מעילה, וכן לשלם את שווי ההנאה שנהנה בתוספת קנס של חומש. זו היא המעילה.
מהי ההנאה שבנתינת מחצית השקל?
השאלה שמעלה המשנה היא מה דינו של המשתמש בכספי הקדש לנתינת מחצית השקל. ההנאה שבידו אינה ההנאה מן המצווה עצמה, שהרי כלל בידינו "מצוות לאו ליהנות ניתנו", ולפיכך המשתמש בממון הקדש לקיום מצווה אינו נחשב מועל. אולם ההנאה האמיתית שבה עוסקים כאן היא אחרת: בכך שהוא נמנע מן האפשרות שההקדש או גבאי ההקדש ייקח את רכושו כמשכון וכערבון על אי תשלום. הנאה זו הנאה ממשית היא.
המקרה הראשון: השליח שנתן את השקל עבור עצמו:
אדם נותן את מחצית השקל שלו לחברו כדי שיתן אותה בעבורו - "אתה נוסע לירושלים, קח אותה עמך ותן אותה עבורי" - והשליח נוטל את מחצית השקל ומשלם בה את חובו הוא. אם נתן אותה לאחר תרומת הלשכה שתוארה במשנה הקודמת, שבה נכנס גזבר ההקדש אל החדר שבו מאוחסנים כל השקלים ומוציא משם כסף לקניית קרבנות, הרי מאותו רגע נעשו השקלים רכוש הקדש.
ומכיוון שתרומת הלשכה נתרמת עבור כל השקלים, אלה שכבר ניתנו ואלה שעתידים להינתן, נמצא שאותו חצי שקל שהיה עליו לתת עבור חברו, ונתנו עבור עצמו, כבר היה שייך להקדש בשעת השימוש. נמצא שהשתמש בדבר של הקדש כדי להימנע מנטילת רכושו כמשכון, ונהנה מן ההקדש. על כן קובעת המשנה שעבר על איסור מעילה, וחייב להביא קרבן ולשלם קרן וחומש.
המקרה השני: הנוטל מכספי הקדש:
המשנה ממשיכה במקרה דומה מאוד, אך פשוט מעט יותר: איש לא נתן לו דבר, אלא שהייתה לו גישה לכספים מסוימים השייכים להקדש, והוא נטל מהם ונתנם עבור עצמו. תועלתו, כאמור, היא שלא יילקח ממנו משכון לתשלום חוב ההקדש שלו. ואף כאן, אם נתרמה התרומה והובאה ממנה בהמה - "מעל", ואכן עבר על איסור מעילה.
מדוע נדרשת הבאת הבהמה?
כאשר המשנה תולה את המעילה בהבאת הבהמה מאותם כספים, כוונתה שקודם להבאת הבהמה לא נתחייב במעילה, שהרי כל שעשה הוא נטילה מהקדש ונתינה לצורת הקדש אחרת. וההלכה היא, שהמעביר דבר מצורת הקדש אחת לצורת הקדש אחרת אינו מתחייב במעילה אלא אם ננקטה פעולה בצורת ההקדש השנייה. אין די במעבר מכיס לכיס, אלא נדרש מימוש בפועל - שהובאה ממנו בהמה, ואז אכן התחייב במעילה. יש הסוברים שאף במקרה הראשון מדובר לאחר שהובאה הבהמה בפועל, ויש המבינים שבמקרה הראשון אין צורך בהבאת הבהמה כדי להתחייב במעילה.
שקל מכספי מעשר שני ושביעית:
המשנה ממשיכה: הנותן את מחצית השקל שלו מכספים שיש עליהם קדושת מעשר שני או קדושת שביעית של שמיטה, חלה עליו חובה נוספת:
כספי מעשר שני: עליו לאכול אוכל בירושלים.
כספי שביעית: עליו לאכול אוכל בקדושת שביעית, בהלכות הנלוות הרלוונטיות לאכילת אוכל של שנת שמיטה.
אכילה זו היא במובן מסוים מעין פדיון: דרך לפדות את שווי מעשר שני או את שווי השביעית שעל הכספים שבהם השתמש למחצית השקל שלו.
אופן הפדיון:
נוטל אדם מטבע נוסף ואומר שאותם כספי מעשר שני או שביעית, בכל מקום שהם נמצאים, לאחר שנתנם להקדש - ייפדו על מטבע זה. ואז משתמש באותו מטבע לקניית המזון, שייאכל בקדושת מעשר שני או בקדושת שביעית.