המשנה שלפנינו ממשיכה לדון בשיעורי ההוצאה בשבת - בכמות המזערית של כל פריט שהמוציאו מרשות לרשות בשבת חייב עליו. בפריטים הנמנים כאן די בכמות הקטנה ביותר כדי לחייב.
פריטים ששיעורם "כל שהוא":
"פלפלת" - די בגרגר פלפל אחד. הפלפל שימש למי שריחו נודף מפיו, למיתון הריח הרע, ואף גרגר בודד ראוי למטרה זו.
"עטרן" - תוצר לוואי של זפת, המשמש כדלק להבערה. אף כמות מועטת ממנו שימשה לצורכי רפואה, כתרופה לכאב ראש, ולפיכך אף הכמות הקטנה ביותר מועילה.
"מיני בשמים ומיני מתכות" - אף בכמות הקטנה ביותר. בבשמים ניתן להריח אף במעט שבמעט, ומן המתכת ניתן לעשות כלי קטן ביותר, כמחט קטנה וכיוצא בה.
דברים שבקדושה:
המשנה ממשיכה ומונה: אבנים שנתבלו מן המזבח שבבית המקדש, עפר שנשר מטיח המזבח וכדומה, ספרי תורה בלויים, וכן חלקים שנתבלו ממטפחות ספר התורה. אף בכל אלו הכמות הקטנה ביותר נחשבת משמעותית, והמוציאם בשבת חייב.
וטעם הדבר: את כולם מצניעים, אף בכמות מזערית, לשם גניזה - אותו מקום מיוחד שבו נשמרים הדברים הקרויים בימינו 'שמות'. הואיל ויש בהם קדושה, בין בדברים שמן המזבח ובין בדברים שמספר התורה, אין להשליכם, אלא להצניעם למשמרת במקום מיוחד. משום כך אף הכמות הקטנה ביותר חשובה ומחייבת.
שיטת רבי יהודה - משמשי עבודה זרה:
רבי יהודה מוסיף כי אף המוציא ומעביר בשבת דברים ששימשו לצורכי עבודה זרה חייב על כל שהוא. טעם החשיבות כאן אינו מחמת קדושה, שהרי אין בהם קדושה כלל, אלא מחמת הכתוב שנאמר בעניין העבודה זרה ומשמשיה: שלא יישאר בידו מאומה, אפילו כמות מועטת, ממה שמוטל להשמידו.
לפיכך, המוציא מביתו או המעביר בשבת אפילו כמות קטנה של עבודה זרה או ממשמשיה - חייב, שכן אף הכמות הקטנה ביותר טעונה ביעור, ובכך היא נחשבת ומשמעותית.
לסיכום: במשנה זו נמנו פריטים ששיעורם לחיוב הוצאה בשבת הוא "כל שהוא": פלפלת ועטרן, מפני שאף כמות מזערית מהם ראויה לשימוש ולרפואה; מיני בשמים ומיני מתכות, מפני שאף במעט יש תועלת; אבני המזבח, עפרו, ספרי תורה ומטפחותיהם שנתבלו, מפני שמצניעים אותם לגניזה מחמת קדושתם; ולדעת רבי יהודה אף משמשי עבודה זרה, שכן אסור שיישאר בידו מאומה מהם.