שבת פרק ט' משנה ד'. משנה זו היא האחרונה מן הענפים שבהם מובא פסוק כדי להוכיח הלכה.
לשון המשנה:
"מִנַּיִן לְסִיכָה שֶׁכִּשְׁתִיָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים" - מניין לנו שסיכה בשמן אסורה ביום הכיפורים באותו אופן שבו אסורה השתייה?
"אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר" - אין בידינו ראיה גמורה לכך.
"זֵכֶר לַדָּבָר" - ואף על פי כן קיים רמז לרעיון זה.
"שֶׁנֶּאֱמַר: וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו" - הפסוק בתהילים אומר: ותבוא כמים בתוכו, וכשמן לתוך עצמותיו.
מכאן הבינו חז"ל להקיש את שתיית המים לסיכת השמן: כשם ששתיית המים אסורה ביום הכיפורים, כך אסורה בו אף הסיכה בשמן.
לסיכום: במשנה זו, החותמת את סדרת המשניות הלומדות הלכה מן הפסוק, למדנו את מקור האיסור לסוך בשמן ביום הכיפורים: אין זו ראיה גמורה אלא "זכר לדבר" בלבד, מכוח ההיקש שבפסוק "וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו" - המשווה את הסיכה לשתייה.