שבת, פרק ו', משנה ב'. במשנה הקודמת עסקנו בדברים שאין האישה יוצאת בהם לרשות הרבים, וכעת עוברת המשנה לעסוק באיש: אלו דברים אין האיש רשאי ללבוש בצאתו לרשות הרבים בשבת.
"לא יצא האיש בסנדל המסומר":
סנדל שחוברו בו מסמרים. טעם האיסור נעוץ במעשה טרגי שאירע בשעה שנגזרה גזירה על היהודים שלא לשמור תורה ומצוות. הם הסתתרו במערה, ונדמה להם ששמעו קול אויבים הפורצים פנימה. כדי שלא יובאו לשמד ויאלצו להמיר את דתם חס ושלום, החליטו - כפי שאירע פעמים רבות לאורך ההיסטוריה היהודית - כי מוטב להם לאבד עצמם לדעת, והשתמשו לשם כך במסמרים שבנעליהם. לבסוף התברר כי כלל לא היו שם אויבים, וטעות בזיהוי הייתה. משום כך גזרו חכמים שלא ללבוש סנדל מסומר, שלא יביא הדבר לידי מעשה כזה שוב.
שאלה הגמרא: מדוע לא נאסר הדבר אף בימות החול, ומה עניינו דווקא לשבת? ומשיבה: המעשה עצמו אירע בשבת, ועוד שהאיסור שייך בשבת וביום טוב משום שאז מתאספים אנשים יחד. הדבר דומה לתפילות מסוימות הנאמרות דווקא בשבת מפני שהציבור מצוי יחדיו.
"ולא ביחיד" - נעל אחת:
אין לצאת בנעל אחת בלבד, בשונה מנעילת שתי נעליים בשתי הרגליים. שני טעמים בדבר:
שמא יחשדו בו שהוא נושא עמו את הנעל השנייה.
שמא ילעגו לו על נעילת נעל אחת, ויבוא מתוך כך לחלוץ אף אותה ולשאתה בידו.
ודברים אמורים דווקא כשאין ברגלו מכה. אך אם יש לו פצע ברגל שאינו נועל, הכול מבינים מדוע אין הוא נועל את הנעל השנייה: אין חושדים בו שהוא נושא אותה, ואף אין לועגים לו, שהרי טעם הגיוני יש לו בנעילת נעל אחת בלבד.
"ולא בתפילין":
אין אדם יוצא כשהוא מניח תפילין, שכן אין השבת זמן מצוות תפילין, והרי הן בגדר משא. אולם מאחר שהן נלבשות ויש בהן צד של דרך לבישה, אין האיסור אלא מדרבנן. ואף לדעה הסוברת ששבת זמן תפילין היא, עדיין אין יוצאים בהן, מחשש שמא יצטרך להסירן ויבוא לשאתן ברשות הרבים.
"ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה":
קמע שהיו בתוכו תפילות מסוימות או שמות של הקדוש ברוך הוא, ולעיתים עשבים מסוימים. אין יוצאים בו כאשר לא נעשה בידי מומחה. אך אם נעשה בידי מומחה, אין חוששים שמא יסירו ויבוא לטלטלו.
כלי מלחמה:
"ולא בשריון" - שריון גוף, כתונת של טבעות רשת.
"ולא בקסדא" - קסדת מתכת.
"ולא במגפיים" - נעליים משוריינות ממתכת.
כל הפריטים הללו אינם משמשים אלא בשעת מלחמה בלבד, ולפיכך אמרו חכמים שאין יוצאים בהם בשבת.
"ואם יצא - אינו חייב חטאת": היוצא באחד מן הפריטים הללו אינו מתחייב בקרבן חטאת, שכן אין זה איסור מן התורה אלא מדרבנן.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הדברים שאין האיש יוצא בהם לרשות הרבים בשבת: סנדל המסומר, מחמת המעשה שאירע במערה; נעל אחת, מחשש חשד או לעג, אלא אם כן יש מכה ברגלו; תפילין, שאין השבת זמנן והרי הן כמשא; קמע שאינו מן המומחה; וכלי מלחמה - שריון, קסדה ומגפיים. ובכל אלה, אם יצא - אינו חייב חטאת, שאין האיסור אלא מדברי חכמים.