סנהדרין, פרק ג', משנה ז'. המשניות מתקדמות בהדרגה בתיאור סדרי הדין: קבלת העדות, הדיון בין הדיינים, וכעת - השלב הבא, מסירת פסק הדין לבעלי הדין.
"גמרו את הדבר - היו מכניסין אותן":
משסיימו הדיינים את דיוניהם והכריעו כיצד לפסוק, היו מכניסים את בעלי הדין בחזרה. המשנה אמנם לא אמרה זאת במפורש, אך מכאן עולה כי לאחר גביית המידע, בשעה שנפתח הדיון בין הדיינים (הנידון במשנה הקודמת), הוצאו בעלי הדין מן החדר, ועתה הם מוכנסים שוב.
"הגדול שבדיינים אומר":
פסק הדין נמסר על ידי הדיין הבכיר מבין השלושה, ושתי סיבות לדבר:
כבודו של החכם המוביל, גדול החכמים היושבים בדין.
טבעו של אדם להניח כי מי שמוסר לו את הדין מתנכל לו. כאשר ידוע מראש שהגדול שבדיינים הוא המוסר את פסק הדין, ללא קשר לעמדות שנקטו שאר הדיינים, נראה הדבר כהליך קבוע ופרוצדורלי. אך אם דיין מסוים הוא המוסר את הדין, יניח הצד המפסיד כי אותו דיין ביקש לעשות כן מתוך התנכלות, ומכאן תתעורר טינה.
המפרשים נחלקו איזה מן הטעמים הוא העיקר, ויש בכך נפקא מינה גדולה: לפי הטעם הראשון רשאי הגדול להעביר את כבודו לאחר אם ירצה בכך; ואילו לפי הטעם השני אין להעביר את הכבוד, שכן הדבר יערער את העיקרון, שמא יניחו בעלי הדין המפסידים כי הדיין התנכל להם. הטור מביא את הדעה האחרונה, ולפיכך דווקא החבר הבכיר הוא המוסר את פסק הדין.
וכך ממשיכה המשנה: "איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב" - הדיין פוסק את הדין ומודיע לכל צד וצד אם חובת תשלום מוטלת עליו אם לאו.
"לכשיצא אחד מן הדיינים לא יאמר":
שואלת המשנה: "ומניין לכשיצא אחד מן הדיינים לא יאמר: אני מזכה וחבריי מחייבים, אבל מה אעשה שחבריי רבו עליי" - מניין שאסור לדיין, בצאתו מבית הדין, לומר לבעל הדין כי הוא עצמו זיכה אותו, ואילו שני חבריו חייבוהו והם הרוב שהכריע כנגדו?
שני פסוקים מובאים על כך במשנה:
"לא תלך רכיל בעמך" - זהו איסור רכילות שבתורה. גדרה של רכילות מסוים ומדויק: לספר לאדם מה אמר עליו אדם שלישי. ראובן האומר לשמעון "התדע מה אמר עליך לוי?" - הרי זו רכילות. אין הבדל אם הדברים אמת או שקר, ואף אם הם דברי שבח (כגון ילד המספר לחברו שפלוני אמר עליו שהוא מצטיין בחשבון) - הדבר אסור. איסור זה חל על כל אדם, ולא על הדיינים בלבד. וזהו בדיוק הנעשה כאן: הדיין מגלה לבעל הדין כי שני חבריו הם שאמרו עליו לחובה, ואילו הוא לא.
"הולך רכיל מגלה סוד" - פסוק במשלי, ואין זה איסור דאורייתא מפורש, אלא איסור של גילוי סוד וחשיפת סודותיהם של אחרים. מידע שנועד להישאר פרטי, בין לטוב בין לרע, אין לחשוף ללא הסכמת בעליו, שכן לאדם זכות לפרטיותו. אף כאן: הדיון בין הדיינים התנהל מאחורי דלתיים סגורות, ואין לדיין רשות לגלות מי חייבוֹ ומי זיכהו.
ראוי לציין כי במשניות מצויות גירסאות שונות: יש המביאות פסוק אחד ויש המביאות את השני, ואילו בגירסה שלפנינו מובאים שניהם. השולחן ערוך מביא את הפסוק האחרון, של גילוי סוד, אך שני הטעמים נכונים, ושניהם חלים לא על הדיינים בלבד אלא על כל אדם.
לסיכום: במשנה זו למדנו על שלב מסירת פסק הדין - הכנסת בעלי הדין בחזרה לאחר סיום הדיון, ומסירת הפסק דווקא בידי הגדול שבדיינים, מטעם כבודו ומטעם מניעת הטינה. כן למדנו את האיסור המוטל על דיין לגלות את עמדתו האישית בדיון, איסור הנלמד משני פסוקים: "לא תלך רכיל בעמך" ו"הולך רכיל מגלה סוד" - שני איסורים החלים על כל אדם ואדם, ולא על הדיינים בלבד.