אנו מגיעים למשנה ו' בפרק ט' של מסכת סנהדרין, המשנה האחרונה שבפרק. לאחר שעסקנו בדרך שבה בית דין יכול להביא למותו של אדם בלי להשתמש באחת מארבע מיתות בית דין הרגילות, באות המשניות האחרונות שבפרק ומלמדות על דרכים נוספות, שהן למעשה מחוץ להליך המשפטי - הריגת אדם שלא בדרך בית דין ולא במהלכו הרגיל של הליך משפטי כלל. זוהי מערכת ההלכות המוכרת בלשון המשנה: "קנאין פוגעין בו".
יסודו של דין קנאים:
הקנאי הוא אדם קיצוני במסירותו לה', החי את חייו כולם למען כבוד שמים. משהוא רואה מעשים הפוגעים בכבוד שמים באופן יוצא דופן, הוא מונע לנקוט פעולה ולעצור זאת, יהא המחיר אשר יהא. המילה "פוגע" בהקשר זה משמעה הריגה ממש, אף שבדרך כלל משמעותה פגישה או היתקלות בלבד.
שלוש דוגמאות ספציפיות מובאות במשנתנו, והן המותרות מכוח הלכה למשה מסיני - מסורת מיוחדת לכל אחת משלוש העבירות הללו. הפועל כקנאי במקרים אלו יש לו דין רודף, ומשמעות הדבר שהעומד להיהרג רשאי להגן על עצמו; ואם הגן על עצמו והרג את הקנאי, אין הוא נחשב רוצח, שהרי פעל במסגרת זכותו להגן על עצמו.
שכן ההלכה אינה מעניקה למעשה היתר רשמי אלא פטור בלבד. אין זו הלכה שיש להרוג את העבריין; מדובר בקנאי שברגע המעשה אינו מסוגל לראות את ההלכה מרוב זעם מוסרי, ואם אכן יהרוג את מבצע המעשה הקיצוני - יזכה לפטור. תנאי יסודי לכך: שהקנאי פעל מבלי לשאול. אילו היה ניגש לבית דין ושואל מה עליו לעשות, היו משיבים לו: "אל תעשה דבר". רק משום שפעל על דעת עצמו, בדיעבד יפטרנו בית הדין. מדובר, אם כן, במערכת הלכות יוצאת דופן, העומדת במידה מסוימת מחוץ למסגרת הבסיסית של המסכת כולה.
שלושת המקרים שבמשנה:
"הגונב את הקסוה" - הקסוות הן הכלים ששימשו להפריד בין שתים עשרה חלות לחם הפנים שעל השולחן שבקודש, כמעין צינורות, כדי שלא יעלו עובש ולא יידבקו זו בזו. פרט זה עצמו אינו מעלה ואינו מוריד: הקסוה נבחרה דווקא משום שהיא דבר קטן, זול ובלתי חשוב, המייצג כל כלי מכלי בית המקדש. הרואה אדם גונב כלי מבית המקדש עלול להתמלא זעם - כיצד יעשה אדם כדבר הזה לה', לגנוב את כליו בביתו וממש בנוכחותו, כביכול - ואם יקום ויכהו למוות, יהיה פטור.
"והמקלל בקוסם" - אין לתרגם ביטוי זה כפשוטו. הכוונה למי שמקלל את השם בהזכרת שם של עבודה זרה. בשונה מן המגדף, שעליו למדנו, המזכיר אחד משבעת השמות כדי להכות ולפגוע בשם, רחמנא ליצלן - כאן אין האדם מזכיר את השם עצמו אלא עבודה זרה אחרת. זהו לאו, כשם שגניבה היא לאו, ואין בו חיוב מיתה כלל. "קוסם" פירושו מכשף, אדם העוסק בכישוף. אך אם השומע את הקוסם עושה מעשה כישוף זה, שבו הוא מנסה לתקוף את השם בעזרת עבודה זרה, קם מתוך זעם ותוקפו ואף הורגו - התוקף, הקנאי, יוצא פטור.
"והבועל ארמית" - דין זה נלמד במפורש ממעשה פנחס, שראה את זמרי, נשיא בישראל, שוכב בפרהסיה עם כזבי המדיינית. שלושה תנאים נדרשים בו:
בפרהסיה: בפני עשרה מישראל. אין הכוונה דווקא לעשרה גברים, שכן אין זה דבר שבקדושה הטעון מניין, אלא עשרה יהודים - גברים ונשים כאחד.
ארמית: לא כל נוכרית, אלא עובדת עבודה זרה דווקא. אם האישה היא בגדר גר תושב, יראת שמיים שאינה עובדת עבודה זרה - אין כאן דין זה.
בשעת מעשה: רק בשעה שהם ממש יחד.
בהתקיים שלושת התנאים, בשעה שהם יחד בפרהסיה לעיני הבריות עם אותה עובדת עבודה זרה, מי שיזדעזע כל כך מחילול השם עד שיתקוף ויהרוג אותם - יהיה פטור. זהו שאמרה המשנה: "קנאין פוגעין בו". הקנאי רשאי לתקפם ואף להרגם, ואינו נותן על כך את הדין ואינו נענש על מעשהו.
כהן ששימש בטומאה:
מקרה נוסף המובא כאן אינו מדין קנאים פוגעין בו, אלא דין דומה לו: כהן שעבד במזיד עבודה בבית המקדש כשהוא טמא. אף זה לאו מן התורה, ואין בו חיוב מיתת בית דין. ואולם אם רואים אותו חבריו הכהנים, והוא יודע שהוא טמא ועובד בכל זאת, אומרת המשנה: "אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפצעין את מוחו בגזירין".
אין חבריו הכהנים מביאים אותו לדין ולעונש, אלא פרחי כהונה - הכהנים הצעירים שזקנם החל לפרוח, כפי שראינו במשניות רבות - מוציאים אותו אל מחוץ לעזרה, שכן עומדים הם להרגו, ואין להרוג בעזרה מפני שאין להביא לשם טומאה. ומדוע דווקא הצעירים? ראשית, אין מעשה כזה לפי כבודם של הכהנים המבוגרים; ושנית, מראה כזה מותיר רושם בל יימחה על הצעירים.
"ומפצעין את מוחו בגזירין" - מנפצים את גולגולתו ומרסקים את מוחו בגזירין, הם בולי העץ. אין זה מפני מעלה מיוחדת שבגזירין, אלא מפני שבבית המקדש לא היו כלי נשק מצויים, ואילו גזירי המערכה - בולי העץ ששימשו למדורה שעל המזבח - היו פזורים סביב. משום כך היו תופסים אותם, כמעין אלות, ומנפצים בהם את ראשו. עסק קשה.
זר ששימש במקדש:
לסיום שואלת המשנה על זר, שאינו כהן, ששימש במקדש: מה דינו של מי שאינו כהן ומחליט להיכנס ולעבוד עבודה כאילו היה כהן?
רבי עקיבא אומר: בחנק. לדעתו נוסף חטא זה לרשימת שלושים ושש העבירות שהעונש עליהן הוצאה להורג, שמנינו בפרק השביעי, והרי הן שלושים ושבע.
וחכמים אומרים: בידי שמים. אין העונש אלא מיתה בידי שמים - האדם אמנם ראוי למות, אך אין בית הדין מבצע את ההוצאה להורג, אלא השמים עושים זאת בעצמם.
יסוד המחלוקת:
יסוד המחלוקת טכני הוא. הפסוק אומר: "והזר הקרב יומת". לדעת רבי עקיבא יש כאן גזירה שווה, מסורת ללמוד מאזכור אחר של מיתה: בספר דברים נאמר "והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת" - נביא המורה לעבוד עבודה זרה, ואנו יודעים שעונשו בחנק. מקישים אפוא את "יומת" שבפסוקנו ל"יומת" שבנביא השקר, ומכאן שאף כאן חנק.
וחכמים חולקים ולומדים מן הפרשה הסמוכה, הקודמת לפסוק "והזר הקרב יומת" - מעשה עדת קורח, מאתיים וחמישים האנשים שהיו שותפים למרד, שנאמר בהם: "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות". הואיל והפרשיות סמוכות זו לזו, כשם ששם אין העונש אלא מיתה בידי שמים, כך אף ב"והזר הקרב יומת" - מיתה בידי שמים, והשמים עושים זאת.
רבי עקיבא דוחה לימוד זה, שכן בפסוקנו נאמר "יומת" ואילו בעדת קורח נאמר "ימות". וחכמים סוברים שעדיף ללמוד משם, אף שלשונות הפסוקים שונות, שהרי מדובר בשני הדיוטות זה לעומת זה ולא בנביא, ולפיכך הלימוד אף טוב יותר.
ההלכה במקרה אחרון זה כחכמים: מיתה בידי שמים. מיתה בידי שמים היא עונש קל אף מכרת - משמעותה מיתה בטרם עת, אלא שהמיתה עצמה מכפרת על החטא. זאת בניגוד לכרת, שבו אם לא עשה האדם תשובה הריהו נכרת לגמרי: ערירי, מנותק מילדיו, ואף נכרת ומנותק מן העולם הבא אם לא שב בתשובה לפני מותו.
לסיכום: במשנה אחרונה זו למדנו על ההריגה שמחוץ להליך המשפטי - דין "קנאין פוגעין בו", שאינו היתר אלא פטור בדיעבד לקנאי הפועל מבלי לשאול, ובשלושת מקריו: הגונב את הקסוה, המקלל בקוסם, והבועל ארמית בשלושת תנאיו. עוד למדנו בדין הדומה לו, כהן ששימש בטומאה שפרחי כהונה מוציאים אותו חוץ לעזרה ומפצעים את מוחו בגזירין, ובמחלוקת רבי עקיבא וחכמים בזר ששימש במקדש - חנק או מיתה בידי שמים, שההלכה בה כחכמים.