סנהדרין, פרק ט', משנה ה'. משנה זו עוסקת במקרה יוצא דופן ביותר, שאף בו מדובר באדם הנהרג בסופו של דבר - אך באופן פסיבי בלבד, כפי שנראה מיד.
המקרה הראשון - "מי שלקה ושנה":
מדובר באדם שעבר עבירה שהעונש עליה הוא כרת. אין הכוונה לעבירה שיש בה חיוב מיתת בית דין, אלא לעבירה שיש בה לפחות כרת - ולאווין אלו חמורים עד מאוד. אילו עבר עליה בשוגג, היה מביא קרבן חטאת; אך אדם זה עשה זאת במזיד, בפני עדים שהתרו בו שלא לעשות כן, ואף על פי כן עשה - ולפיכך הוא לוקה.
משמעות הכרת היא מיתה מוקדמת, וכלשון המילה עצמה - להיכרת: הוא נכרת כביכול מן העולם הבא, ונמצא שאדם זה כבר איבד את זכותו לחיות. עם זאת, התורה נותנת לו הזדמנות לשוב בתשובה. אלא שאדם זה לא עשה תשובה: הוא עבר על אותה עבירה עצמה פעם שנייה, הורשע ולקה שוב, ואף חזר ועבר עליה פעם שלישית, בעדים ובהתראה, מתוך התעלמות גמורה מהשלכות מעשיו.
יש להדגיש כי אין מדובר באדם שעבר שתי עבירות שונות - כגון שאכל כזית דם בפעם אחת וכזית חֵלב בפעם אחרת. לא כך הוא: אדם זה אכל חֵלב, הותרה ואכל, ולקה; שוב הותרה, ולקה; ועתה עשה זאת בשלישית. מאחר שכבר איבד את זכותו לחיות בעונש הכרת שנתחייב בו מכבר, אין נותנים לו הזדמנות שלישית.
ובלשון המשנה: "בית דין מכניסין אותו לכיפה" - הכיפה היא חלל סגור וצר ביותר, כעין בית כלא צפוף במיוחד. בית הדין אינו הורג אותו, אלא מניח לו למות באופן פסיבי, ואם תרצו - נותן לו להמית את עצמו: "מאכילין אותו שעורים", ולאחר שהוא רעב מאוד ואוכלן, גורמות השעורים לבטנו להתבקע, "עד שכריסו נבקעת" - והוא מת מכך.
המקרה השני - "ההורג נפש שלא בעדים":
בדומה לכך, אדם שביצע פשע - וכאן מדובר ספציפית בעבירת רצח. בשונה משאר חייבי מיתות בית דין, שבהם מחפשים כל פגם טכני שבעולם כדי לפטור את הנידון, כאן מדובר במצב שבו ידוע לבית הדין בוודאות שהאדם הוא רוצח, אלא שקיימת בעיה טכנית המונעת את הרשעתו - כגון שהעדים לא הסכימו ביניהם על פרט קטן ובלתי רלוונטי.
הרמב"ם מסביר כי הרצח הוא הפעולה האנטי-חברתית ההרסנית והמזיקה ביותר שקיימת, המערערת את עצם מרקם החברה, שלא כשאר סוגי העבירות. לפיכך, אף שבעבירות אחרות פרט טכני היה מוציא את האדם פטור, הרי במי שידוע כרוצח ויש פגם טכני המונע את הוצאתו להורג - אין מוציאים אותו להורג, אך מניחים לו למות.
וכיצד? "מכניסין אותו לכיפה" - מכניסים אותו לאותו תא צר, "ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ": נותנים לו מזון מועט ביותר, מעט לחם ומעט מים, עד שהוא נעשה רעב מאוד, ואז מאכילים אותו כבחלק הראשון של המשנה בלחם השעורים, הגורם לו להתנפח ולמות מחמת בקיעת כריסו.
זו אמנם מיתה נוראה, אך הנקודה היא שבית הדין אינו הורג אותו באופן ישיר. למעשה הוא ממית את עצמו, ובית הדין רק מאפשר לתהליך להתרחש במהירות רבה יותר - אך אינו מוציא אותו להורג בידיים.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני מקרים שבהם מכניסים את הנידון לכיפה: מי שלקה ושנה על אותה עבירה שיש בה כרת, ומי שידוע כרוצח אך אינו בר-הרשעה מחמת פגם טכני בעדות. בשני המקרים אין בית הדין ממית בידיים, אלא מביא את הנידון למיתה בדרך פסיבית.