סנהדרין, פרק ג', משנה ה'. בסוף המשנה הקודמת עמדנו על דעתו של רבי יהודה בדבר מצב שבו אדם פסול לעדות אף שאינו נמנה עוד עם בני המשפחה, ואין ברצוננו לשוב ולהיכנס לכך כעת. רבי יהודה ממשיך בדבריו אף בפתח משנתנו: התנא קמא שלפנינו, שאין שמו נזכר, הוא רבי יהודה, והוא קובע כי "האוהב והשונא" - הן חבר קרוב והן אויב מר - פסולים אף הם לעדות.
מיהם האוהב והשונא שבמשנה:
"אוהב - זה שושבינו" - מדובר בשושבין. הלומדים את המסכתות כסדרן ראו את דיני השושבין בסוף בבא בתרא: אלו חברים קרובים ביותר, המסייעים אף בהוצאות החתונה. ובפרט מדובר כאן בשבוע השבע ברכות, שבו נחשבים השושבינים קרובים במיוחד ודואגים לשלומו של החתן.
"שונא - כל שלא דיבר עמו שלושה ימים באיבה" - אדם הכועס על חברו עד כדי כך שנמנע מלדבר עמו שלושה ימים, מתוך כעס ואיבה, ומסרב לשוחח עמו.
לדעת רבי יהודה, אנשים אלו משוחדים באהבתם או בשנאתם כלפי אותו אדם עד שיש לחוש שלא יאמרו את האמת בעדותם.
חכמים דוחים זאת: "אמרו לו: לא נחשדו ישראל על כך" - יהודי שאינו ידוע כרשע או כמי שאינו מוסרי, אינו חשוד בדבר כזה. שהרי כמעט אין דבר חמור מלמסור עדות רשמית ולשקר בה, ואין אדם מעיד עדות שקר, הורס את יושרתו ועושה מעשה נורא כל כך, אך מפני שהוא אוהב את בעל הדין או שונאו. זוהי המחלוקת.
ההבחנה בין דיין לעד:
ראשית יש להבהיר כי משנתנו עוסקת בעדות. אך בכל הנוגע לשמש כדיין במצב כזה, שבו הדיין הוא חברו הקרוב או אויבו המר של אחד מבעלי הדין, הכול מסכימים שאותו אדם פסול לדון. בדרגות פחותות של חיבה או שנאה סבורים רבים שאין זו אלא מידת חסידות שלא ידון, אך לכתחילה ודאי ראוי שלא ישמש כדיין, כדי שלא תתעורר תחושה שאין המשפט הוגן ושאין הדברים כשורה.
ומה הדין בדיין שאינו פסול מבחינה טכנית, שאין סכסוכו עם בעל הדין מר עד כדי הימנעות מלדבר עמו שלושה ימים, ואף על פי כן יש לו קירבה יתרה או סלידה כלפי אחד מבעלי הדין, ובכל זאת דן? השולחן ערוך פוסק שבדיעבד הוא כשר והדין קיים. הרמ"א פוסק שהדין אינו קיים, שכן אין להעלות על הדעת מצב שבו אחד הדיינים נוטה בחוזקה בעד אחד מבעלי הדין או נגדו, ומשום כך אין פסקו מחייב.
להלכה:
הכלל הרווח הוא שכל הפסול לשמש כדיין, אותם כללים חלים עליו אף לעניין כשרותו לעדות. ואכן הברטנורא כותב שההלכה כרבי יהודה, שהאוהב והשונא פסולים לעדות. אולם למעשה אין זו ההלכה, על אף דברי הברטנורא, שכן נפסק כחכמים: אין יהודי חשוד להיות נעדר מוסר ויושרה עד כדי שישקר מחמת יחסיו עם בעלי הדין.
ויש לזכור כי מצב זה שכיח ביותר. הבה נתבונן בדוגמה: ראובן מלווה לשמעון כסף ומבקש להביא עדים. מי יהיו עדיו? מן הסתם חבריו הקרובים. לפי סברת רבי יהודה לא יוכלו החברים להעיד, מחמת קירבתם היתרה והחשש שישקרו. אך להלכה נקבע שהאוהב והשונא פסולים לשמש כדיינים, ואילו לעדות הם כשרים. זהו אפוא יוצא מן הכלל: בדרך כלל פסולי הדיינים ופסולי העדים הולכים יד ביד, וכאן הם נחלקים.
מקורו של רבי יהודה:
ישנו תקדים בתורה לכך שחושדים באדם שהוא שונא מר, והוא בהקשר של רוצח בשגגה, במקרה שבו אדם עשוי לצאת לגלות. בפרשה זו נאמרו שני כתובים:
"והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו" - אין מתקבל על הדעת שהאדם רוצח בשגגה אלא אם לא הייתה בו אותה שנאה ידועה כלפי מי ש"רצח" כביכול בטעות. מכאן שקיים חשש שאדם ידחף לרצוח מחמת שנאה.
"והוא לא שונא לו מתמול שלשום" - זהו האזכור השני של אותו רעיון של שנאה מרה, ומדובר במי שלא דיבר עם אותו אדם בשלושת הימים האחרונים: "מתמול שלשום", כלומר אתמול ושלשום.
על יסוד שני כתובים אלו דורש רבי יהודה שהדבר חל אף על המקרים שבמשנתנו, וזהו התקדים. וכשם שהעד עלול להיות נגוע בפניות מחמת שנאתו, כך הוא עלול להיות נגוע מחמת חברותו הקרובה, לכל הפחות בשבוע השבע ברכות, שהוא מצב מיוחד שבו חש האדם נטייה יתרה "לעזור" לחברו. וחכמים דוחים זאת בכל המקרים: הדברים אמורים בדיינים בלבד, אך לא בעדים.
לסיכום: במשנה זו נחלקו רבי יהודה וחכמים בדין האוהב (השושבין) והשונא (שלא דיבר עמו שלושה ימים באיבה) לעניין עדות. רבי יהודה פוסלם מחמת החשש למשוא פנים, ולמד זאת מן הכתובים בפרשת רוצח בשגגה, ואילו חכמים משיבים "לא נחשדו ישראל על כך". להלכה נקבע כחכמים, ולפיכך פסולים אלו כשרים לעדות אך פסולים לדון, וזהו יוצא מן הכלל שלפיו פסולי הדיינות ופסולי העדות שווים.