סנהדרין פרק ח', משנה ד'. המשנה שלפנינו מונה רשימה שלמה של פרטים טכניים נוספים, שבהם אף אם אכן גנב הנער כסף מאביו, קנה בשר ויין, הלך לביתו של אדם אחר וזלל שם את הכול - שלוש פעמים ולאחר התראות, כאשר לאחר ההתראה הראשונה לא קיבל עונש רשמי ולאחר השנייה קיבל מלקות - בכל זאת אין הוא מתחייב בעונש הסופי של סקילה, אלא אם כן יתקיימו שורה של תנאים טכניים. בהם נעסוק כעת.
הסכמת שני ההורים:
אם האב מבקש להביאו לבית הדין כדי שיישפט כבן סורר ומורה ויתחייב סקילה, והאם אינה רוצה, או להיפך - האם רוצה והאב אינו רוצה - אין הוא מורשע. נמצא שנדרש ששני ההורים יתייאשו לחלוטין מן הנער, ויאמרו: "הילד הזה חסר תקווה, והגיע הזמן". תנאי זה מעניק תובנה גדולה במהותו של דין זה: מדובר בנער העושה מעשים נוראים, השקוע בהרגל שאין הוא מסוגל לשלוט בו, ושהוריו איבדו את התקווה לתמוך בו ולסייע לו. אך אם אחד ההורים עדיין מוכן לעמוד לצידו ואינו חפץ בהרשעתו - אין הנער מורשע. שניהם חייבים להביאו לבית הדין יחדיו, שכן הפסוק אומר שאביו ואמו שניהם תופסים בו ומוציאים אותו לבית הדין. זהו התנאי הראשון. ובאמת, איזה הורה חפץ בכך שבנו ייצא להורג?
שיטת רבי יהודה - "איננו שומע בקולנו":
רבי יהודה, שהוא התנא הסובר כי דין זה מעולם לא התקיים ולא היה יכול להתקיים, מציב דרישות נוספות הנלמדות מלשון הפסוק "בננו זה... איננו שומע בקולנו". הוא דורש את העובדה שהאב והאם אומרים "קולנו" בלשון יחיד ולא "קולותינו" בלשון רבים, ומכאן שההורים צריכים להיות שווים זה לזה בשלושה דברים:
קול - צריך שיהיה להם אותו קול, ושיישמעו זה כזה.
מראה - צריך שיהיו נראים זה כזה.
קומה - צריך שיהיו שווים בגובהם ובקומתם הגופנית.
רבי יהודה אומר: אם אין אביו ואמו כתמונת ראי זה של זה, אין הוא נעשה בן סורר ומורה, שכן נדרשים שלושת התנאים הללו - קול, מראה וקומה. מובן שצירוף כזה נדיר באופן יוצא דופן: מי קולו זהה לקול אשתו, ומי פניו זהות לפניה?
שלמות איבריהם של ההורים:
תנאי נוסף: ההורים צריכים להיות מסוגלים לקיים את לשון הפסוק כפשוטה. הפסוק אומר שאביו ואמו תופסים בו - ולשם כך דרושות ידיים; "והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו" - הם מוליכים אותו לבית הדין, ולשם כך דרושות רגליים; "ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא" - עליהם להיות מסוגלים לדבר, לראות שאין הוא מקשיב, ולשמוע שאין הוא מציית להם.
לשון המשנה: "היה אחד מהם גידם או חיגר או אילם או סומא או חירש - אינו נעשה בן סורר ומורה". כלומר, אם לאחד ההורים חסרה יד, או חסרה רגל, או שאינו יכול לדבר, או שאינו רואה, או שאינו שומע - אין הנער מורשע כבן סורר ומורה. וכל זאת מכוח לשון הפסוק:
"ותפסו בו אביו ואמו" - "ולא גידמין", לא תהיה חסרה להם יד.
"והוציאו אותו" - "ולא חיגרין", לא תהיה חסרה להם רגל.
"ואמרו" - "ולא אילמין", אינם יכולים להיות אילמים.
"בננו זה" - "ולא סומין", עליהם להיות מסוגלים לראות את הבן שעליו הם מצביעים.
"איננו שומע בקולנו" - "ולא חרשין". עליהם להבחין בעיניהם שאין הוא מקשיב, ולשמוע באוזניהם את דבריו ואת דחייתו את מה שהם אומרים.
גם כאן, אם מבקשים ליתן טעם דקרא, ניתן לומר: אם ההורים לא היו יכולים להיות הורים טובים מחמת מוגבלות כלשהי, יש בכך משום תירוץ עבור הנער. אך באמת גזירת הכתוב היא, והנקודה כאן היא ריבוי הפרטים הטכניים הפוטרים את הנער מדין בן סורר ומורה.
סדר ההתראות והדין:
"מתרין בו" - נותנים לו התראה רשמית בפני שני עדים: "אל תעשה זאת שוב, אל תגנוב את כספנו ותקנה בו יין ובשר".
"בפני שלושה... ומלקין אותו" - לאחר העבירה השנייה מביאים אותו לבית דין של שלושה דיינים, והם מלקים אותו מלקות של ממש, כדרך שהיה בית דין נוהג בזמנם.
"חזר וקלקל - נידון בעשרים ושלושה" - עשה זאת בפעם השלישית והתעלם מהם שוב, נידון בבית דין של עשרים ושלושה. ומתוך העשרים ושלושה צריכים להיות שלושת הדיינים מבית הדין הקודם שהלקה אותו, שכן עליהם לזהות את אותו נער שכבר הלקוהו קודם לכן.
ברח קודם גמר דינו:
פרט טכני נוסף: "ברח עד שלא נגמר דינו" - הנער עשה את כל מעשיו שלא כשורה, ובשלושת החודשים הראשונים שלאחר הבר מצווה גנב, הוזהר ונתפס שלוש פעמים, ובשעה שהוא עומד לגזר דינו - הוא בורח. כלומר, קודם שהספיקו להביאו לבית דין של עשרים ושלושה ולהרשיעו, נעלם. וכמה זמן נעלם? עד שנסגר לו חלון הזמן והוא מגיע לבגרות מלאה, בהתחלת צמיחתן של כל שערות זקן התחתון. בנקודה זו מוצאים אותו ומבקשים לשופטו - מאוחר מדי, פטור. הטעם: במצבו הנוכחי לא היה מתחייב, שכן אין נעשים בן סורר ומורה אלא בשלושת החודשים הראשונים וקודם צמיחת זקן התחתון.
היסוד בכך הוא שאדם שעבר עבירה אינו יכול לעמוד לדין אם דינו במצבו הנוכחי יהיה שונה. זהו כמובן מצב נדיר עד מאוד, וכמעט אינו קורה, שכן בדרך כלל מגיל בר מצווה ובת מצווה נשאר הדין זהה. אולם ישנן דוגמאות: גוי שגידף את השם, שעונשו סייף - עריפת ראש; ואם נתגייר בינתיים והובא לדין, הרי עתה הוא יהודי, ועונשו של המגדף, כפי שראינו קודם לכן, הוא סקילה. מכיוון שאין העונש שלו עתה זהה לעונש שהיה מתחייב בו קודם, אין מענישים אותו כלל. זהו עניין טכני הפוטר אותו, והוא הדין בנער שאין להרשיעו לאחר שהקיף זקן התחתון.
ברח לאחר גמר דינו:
אולם אם כבר הרשיעוהו, ובשעה שמוציאים אותו לבית הסקילה הוא בורח - "ברח... ואחר כך הקיף זקן התחתון", ולאחר מכן הגיע לבגרות מלאה - אין הדבר משנה, ודינו "חייב". אף אם ברח ונתפס חמישים שנה לאחר מכן, והוא כבר בן שישים ושלוש, זקן בא בימים - עדיין מענישים אותו באותו שלב כבן סורר ומורה שהורשע, שכן אין להתחמק מן הדין לאחר שנפסק. בשלב זה אין התיישנות, והדין חייב להתבצע.
לסיכום: במשנה זו למדנו שורה של פרטים טכניים המעכבים את דין בן סורר ומורה: הסכמת שני ההורים כאחד להביאו לבית הדין; שיטת רבי יהודה הדורשת שוויון בין ההורים בקול, במראה ובקומה; שלמות איבריהם - שלא יהיו גידמים, חיגרים, אילמים, סומים או חירשים, כנלמד מלשון הפסוק; סדר שלוש ההתראות והמלקות עד לדין בבית דין של עשרים ושלושה; ולבסוף החילוק בין הבורח קודם גמר דינו, שנפטר משום שדינו במצבו הנוכחי שונה, לבין הבורח לאחר גמר דינו, שחייב לעולם.