אנו ממשיכים בפרק ח' במסכת סנהדרין, משנה ב'. בחלק זה נעסוק בהגדרה היסודית של מעשה הזללנות שבגללו נעשה הבן לבן סורר ומורה. לשון הפסוק היא "זולל וסובא", ואלו שני עניינים נפרדים: "זולל" - זללנות שבאכילה, "סובא" - שתייה מרובה של יין עד כדי שכרות.
שיעור האכילה והשתייה:
המשנה שואלת מאימתי הוא חייב, כלומר באיזה שלב חוצה הבן את הגבול ונעשה חייב, ומשיבה: "משיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי".
"תרטימר בשר" - מדובר דווקא בבשר בהמה, בקר או צאן, ולא בבשר עוף. תרטימר הוא חצי מנה: בלשון החומש המנה היא חמישים שקלים, ובלשון חז"ל מאה דינר, ונמצא שחצי מנה הוא חמישים דינר. במשקל, מדובר בכ-250 גרם, כחצי פאונד - למעשה סטייק קטן למדי, מן הקטנים שבתפריט.
"חצי לוג יין האיטלקי" - כמות של קרוב לליטר, ובקירוב כשיעור בקבוק יין (750 מ"ל).
חז"ל מתארים כי גם הבשר וגם היין נאכלים בחיפזון: הבשר אינו מבושל כל צורכו, והיין אינו מזוג כל צורכו, כפי שהיו רגילים למזוג בזמן המשנה. מאידך, אין מדובר בבשר חי לגמרי ולא ביין חי שאינו מהול כלל, שכן אז לא היה נהנה מהם. כפי שהוקדם במשנה הקודמת, יש משקל רב לכך שהבן מתמכר להתנהגות זו, ועליה להיות התנהגות היוצרת הרגל. אילו הבשר לא היה טעים כלל או שהיין לא היה מדולל כלל, לא היה נמשך אחריהם. הבעיה היא שמתוך גרגרנותו אין הוא ממתין עד שיהיו מוכנים כראוי: הוא שותה את היין החזק ואוכל את הבשר הנא.
עוד נדרש שהאכילה תיעשה בישיבה אחת. אין הכוונה שכל הבשר ייכנס לפיו בבת אחת, אלא שיאכלנו ברצף - בדומה לאופן אכילת המצה או שתיית היין בליל הסדר.
מדוע דווקא "יין האיטלקי":
רש"י מבאר שנדרש דווקא יין איטלקי משום שהוא יין טעים, ממכר ומושך במיוחד; ואילו ביין באיכות פחותה היה צורך בכמות גדולה יותר כדי לפצות על איכותו הירודה. הרמ"א אינו מזכיר את עניין היין האיטלקי, ולפיכך למד שמדובר ביין באופן כללי.
"רבי יוסי אומר: מנה בשר ולוג יין" - רבי יוסי חולק, ולפי המסורת שבידו השיעורים כפולים: במקום חצי מנה - מנה שלמה, כחצי קילו בשר (סטייק גדול, מעט יותר מפאונד), ובמקום חצי לוג - לוג שלם, כמות גדולה של יין. אין ההלכה כרבי יוסי.
מתי אין המעשה עושה אותו בן סורר ומורה:
המשך המשנה מלמד שני כללים: אם אכל בהקשר של מצווה, אפילו במובן הרחב של המושג, אין הדבר נחשב, שכן יש במעשה נקודת זכות; וכן אם אכל בדרך של איסור, כלומר בהקשר של עבירה ולא בדרך של תאווה בלבד, אף זה אינו נחשב. הטעם הוא שהפסוקים מדברים במי שאינו שומע בקול הוריו, בניגוד למי שאינו שומע בקול ה'. אם מרד בדרך של מרד הלכתי ואכל מאכלות אסורים, אין הוא נעשה בן סורר ומורה. נמצא שצריך שיאכל דווקא בשר כשר, ושלא בסיטואציה של מצווה - זללנות לשמה.
"אכל בחבורת מצווה" - אכל בהתכנסות של מצווה: כגון כהן האוכל בשר עם שאר הכהנים, אכילת קרבן פסח, ואפילו השתתפות בסעודת חתונה. וכל זה כשקנה את הבשר והיין בכסף גנוב - שאין מדובר בגניבת הבשר או היין עצמם, אלא בגניבת הכסף שבו קנה אותם.
"אכל בעיבור החודש" - בעבר קידשו את החודש על פי ראיית הלבנה, ולכן היו חודשים בני עשרים ותשעה יום ובני שלושים יום. כשהיה החודש מלא, היו עורכים ביום השלושים סעודה קטנה כדי לפרסם שהחודש ארוך, שידעו הכול כיצד מתנהל לוח השנה. סעודה זו הייתה סעודה פשוטה של לחם ולא סעודת בשר ויין. ואף שאכילת הבשר והיין שלו באותו מעמד אינה מצווה כלל, מכיוון שאכל בהקשר של אירוע שיש בו מצווה, אין הדבר חוצה את הגבול. נמצאנו למדים כמה וכמה אפשרויות טכניות שנבנות כדי שלא ייחשב בן סורר ומורה.
"אכל מעשר שני בירושלים" - הכסף שגנב היה כסף מעשר שני שנועד לאכילה בירושלים, ויש מצווה לאכול בירושלים את כסף המעשר השני.
"אכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים" - אכל בשר שאינו כשר. נבילה - בהמה שלא נשחטה כראוי. טריפה - בהמה שהייתה יכולה להישחט כראוי, אך עמדה למות בלאו הכי מחמת מום שאינו מאפשר לה לחיות, כגון נקב בלב. שקצים - בעלי חיים קטנים ושרצים, כגון צפרדעים וסרטנים. רמשים - היצורים הקטנים הגדלים בתוך הצמחים והפירות: תולעים, רימות וכיוצא בהם. אף שאין זה מצוי שיאכל דברים אלו, הכלל הוא שאכילת בשר שאינו כשר אינה עושה אותו בן סורר ומורה, שכן נדרש שלא ישמע בקול הוריו ולא שלא ישמע בקול ה'.
טבל, מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, מעשר שני והקדש שלא נפדו - טבל שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות; המעשר הניתן ללוי שלא הופרשה ממנו תרומת מעשר; מעשר שני הנאכל מחוץ לירושלים, והקדש השייך לבית המקדש שלא נפדה. אף אלו עבירות. חלק מהגאונים אינם גורסים תיבות אלו במשנה, משום שהן עוסקות בדברים שאינם שייכים בבשר; ומי שמקיים את הגרסה יאמר שדברים אלו שייכים ביין.
"אכל דבר שהוא מצווה ודבר שהוא עבירה" - אם אכל מאכל שמצווה לאוכלו, ואפילו מצווה מדרבנן, או שהייתה אכילתו עבירה, ואפילו עבירה מדרבנן. המצווה - סעודת מצווה; העבירה - אכילה בתענית ציבור וביום צום.
"אכל כל מאכל ולא אכל בשר" - אם אכל מאכל אחר שאינו בשר בהמה, כגון עוף או כל מאכל אחר בכמות מרובה.
"שתה כל משקה ולא שתה יין" - אם שתה כל משקה אחר, ויסקי, בירה או מיץ.
בכל אלו קובעת המשנה: "אינו נעשה בן סורר ומורה", עד "שיאכל בשר וישתה יין" - דווקא בשר בהמה ויין, ובשיעורים שנתבארו לעיל.
מקור הדברים בפסוקים:
טעם הדבר, "שנאמר: זולל וסובא" - זללנות ושכרות. ומניין שהזללנות והשכרות מתייחסות דווקא לבשר בהמה וליין? התשובה היא שזו מסורת. ולכן אומרת המשנה "ואף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר": אין בידינו הוכחה גמורה מן הפסוקים, אך יש רמז חזק המצביע על כך, כאסמכתא מספר משלי: "אל תהי בסובאי יין, בזוללי בשר למו" - אל תהיה בין האנשים הסובאים יין והזוללים בשר. מן הפסוק עולה שהמונח "סובא" נקשר ליין ו"זולל" נקשר לבשר. אמנם ניתן לטעון שאין זו הוכחה, שכן אפשר שאלו דוגמאות בלבד, אך בוודאי יש כאן רמז התומך במסורת שבידינו, שהכוונה דווקא לבשר בהמה וליין.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שיעורי הזלילה והסביאה - תרטימר בשר וחצי לוג יין איטלקי (ולדעת רבי יוסי, מנה ולוג, ואין הלכה כמותו) - ואת אופן האכילה בחיפזון ובישיבה אחת. כמו כן עמדנו על הכלל שאכילה בהקשר של מצווה או בדרך של עבירה אינה עושה אותו בן סורר ומורה, ועל מקור הדברים בלשון "זולל וסובא" ובאסמכתא מספר משלי.