אנו פותחים כעת בלימוד מסכת סנהדרין, פרק א', משנה א'. עניינו של הפרק כולו הוא הרכב בתי הדין השונים - כמה דיינים נדרשים לכל סוג של נידון. תחילה נעסוק בבית הדין הקטן שבהם, בית דין של שלושה.
"דיני ממונות בשלושה":
משמעות הדברים כפשוטם: תביעות ודיני תורה הנוגעים לענייני כספים נדונים בשלושה. הברטנורא מבאר כי הכוונה בעיקר להודאות והלוואות, כלומר למצבים של הלוואות שיש להשיבן.
ככלל, כל בתי הדין הנזכרים במשניות שלפנינו, ואף בית דין של שלושה, עניינם שלושה מומחים - היינו סמוכים, בעלי סמיכה, כפי שהתבאר בהקדמה. אולם דין זה של הודאות והלוואות רשאי להידון אף בפני דיינים הדיוטות שאין להם סמיכה, ולמעשה בכל דיין שהוא. יתרה מזו: אף דיין יחיד יכול לדון במקום בית דין של שלושה, אם הוא מוכר ברבים כמומחה.
טעם הקולא: "שלא תנעול דלת בפני לווין":
הקולא נובעת מחששם של חז"ל לנעילת דלת בפני הלווים. היכולת ללוות כסף היא משאב, ומתן הלוואה הוא חסד בקהילה היהודית. אם יסבור המלווה שיתקשה לגבות את כספו מחמת דרישות גבוהות - כגון הצורך בבית דין מיוחד שמא לא יימצא - יהסס להלוות מלכתחילה, וממילא לא יוכל הלווה להשיג כסף. לפיכך תיקנו חז"ל: אף שבדרך כלל נדרש בית דין של מומחין בעלי סמיכה, בענייני הלוואות נעשה יוצא מן הכלל ונכשיר בית דין פחות מכך, ואף מומחה יחיד, כדי שיהיה המלווה בטוח שיוכל לגבות את כספו אם יתחיל הלווה לשחק עמו משחקים.
מקורו של הדין הבסיסי, שבית דין מורכב משלושה דיינים מומחים, הוא בפרשת משפטים: התורה מכנה שם את הדיינים שלוש פעמים בלשון "אלהים". אף שבדרך כלל מכוונת מילה זו כלפי הקב"ה, מאחר שהיא מורה על בעל כוח וסמכות אפשר שתתייחס גם לבית דין. ומשהוזכר המונח "אלהים" שלוש פעמים בהקשר של בתי דין, למדנו שבבית הדין צריכים להיות דווקא שלושה דיינים - שלושה שופטים.
שני סוגי הדינים שבקולא זו, כלשון הברטנורא "הודאות והלוואות", עניינם מלווה הגובה את חובו:
הודאות - מקרה שבו הודה הלווה בפני שני עדים שהוא חייב כסף למלווה.
הלוואות - מקרה שבו יכולים העדים להעיד כי ההלוואה ניתנה ללווה בזמן מסוים ובסכום מסוים בעבר.
שניהם נחשבים לענייני הלוואות, ונדונים בשלושה אף שאינם מומחין.
"גזילות וחבלות בשלושה":
אף אלו נדונים בשלושה, אלא שכאן נדרשים שלושה דיינים מומחין:
גזילות - כפשוטו שוד או גניבה, וכוונת הדברים לכל מצב שבו נטל אדם דבר שאינו שייך לו, ואין הכרח שיהיה זה שוד ממש מבחינה טכנית. למשל: אדם שהפקיד את אופניו אצל חברו, והלה שלח בהם יד או מכחיש שהם ברשותו ומנסה לגונבם, וכן הלנת שכר וכיוצא בזה.
חבלות - פציעות ונזקים, כאשר אדם חובל בחברו. במקרה כזה יש לשלם חמישה תשלומים: נזק - הנזק הפיזי; צער - הכאב הגופני; ריפוי - ההוצאות הרפואיות; בושת - הסבל הרגשי; ושבת - הפיצוי על אובדן ימי עבודה. תשלומים אלו נקבעים בבית דין של שלושה מומחים.
ראוי לציין את דברי הגמרא בבבא קמא (פ"ד): סוגי דינים השכיחים מאוד ויש בהם חסרון כיס, שהדיינים בקיאים ורגילים בהם ורואים אותם תדיר, יכולים להידון אף בדיינים שאינם סמוכים. בכלל זה תשלומי כתובה וירושה, ולדעת רבים אף גזילה. מטעם זה קיימים בימינו בתי דין הדנים בעניינים אלו אף שאינם סמוכים.
"נזק וחצי נזק":
"נזק" הוא לכאורה מעין חזרה על החבלה שנזכרה בשורה הקודמת, ובכלל זה גם רכושו של אדם המזיק לרכוש חברו. "חצי נזק", כזכור מתחילת מסכת בבא קמא, עניינו בהמה תמה ורגועה כפרה, שאין דרכה להזיק. אם נגחה הפרה את פרת חברו, הרי זה נזק שלא היה צפוי, ובעל הפרה המזיקה משלם לבעל הפרה הניזוקה חצי נזק.
תשלום זה הוא מעין קנס. קנסות הם עונשים, שבהם אין התשלום תואם במדויק את ההפסד הממוני שנגרם. בדרך כלל הקנס גדול מן ההפסד, ואילו כאן הוא פחות ממנו, ואף על פי כן קנס הוא, שכן אין זה תשלום של אחד לאחד המפצה על ההפסד. ומכיוון שהמשנה פותחת כאן בענייני קנסות, פתחה בקל שבהם - חצי נזק - ואגבו הזכירה גם נזק, ומכאן הכפילות שבלשונה.
תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה:
אף קנסות אלו נדונים בבית דין של שלושה מומחין:
תשלומי כפל - חלים בכל פעם שאדם גונב, לא בתורת גזלן שנוטל בידיעת הנגזל, אלא בהיחבא ובסתר, כגון באישון לילה, כשאין הבעלים יודעים בכך. אם נתפס והובא לבית דין והוכח שהוא הגנב, עליו להשיב לא רק את מה שגנב או את שוויו, אלא גם קנס נוסף הנקרא כפל.
תשלומי ארבעה - הגונב בסתר שה, היינו עז או כבש, וטבחו או מכרו לצד שלישי, משלם קנס מיוחד. אם שווי הכבש מאה, והגנב שחטו ואכלו או מכרו, ישלם מאה בתורת קרן, מאה נוספות בתורת כפל, ועוד מאתיים - סך ארבע מאות, פי ארבעה משוויו: הקרן והכפל ועוד שניים.
תשלומי חמישה - הגונב פרה וטבחה או מכרה לאחר, משלם פי חמישה משוויה: פעם אחת קרן, פעם אחת כפל, ושלוש הפעמים הנוספות הן הקנס המיוחד שהטילה התורה על גניבת בקר ושחיטתו או מכירתו.
לדוגמה, בתשלומי כפל: אדם שגנב ארנק באמצע הלילה, והארנק עצמו שווה עשרה דולרים ובתוכו חמישה דולרים שהוציאם, כך שבשעה שנתפס נותר בידו הארנק בלבד. משהובא לבית דין והתאמת שהוא הגנב, עליו להשיב את הארנק שגנב (עשרה) ואת החמישה שהוציא, סך חמישה עשר, והם הקרן - ערכו המקורי של מה שגנב. בנוסף עליו לשלם עוד חמישה עשר בתורת כפל, כקנס על גניבת רכוש בשווי חמישה עשר.
כל אלו קנסות הם, וחייבים להידון בבית דין של שלושה דיינים מומחים.
"האונס והמפתה והמוציא שם רע בשלושה":
נפתח באונס ובמפתה, העומדים כשלעצמם, ולאחר מכן נעסוק במחלוקת שבמוציא שם רע. באונס ובמפתה הכול מודים שנדרש בית דין של שלושה מומחים, שכן קנסות הם:
אונס - הכופה נערה שאינה נשואה לשכב עמו בניגוד לרצונה.
מפתה - המשדל נערה פנויה לשכב עמו, והיא מתפתה ומסכימה מדעתה, ואינה נכפית פיזית.
בשני המקרים חל קנס של חמישים שקל. במפתה, אם ירצו השניים רשאים לחיות יחד ולהינשא, ואין זה ענייננו כאן; העיקר הוא שקיים כאן פוטנציאל לקנס של חמישים.
בעניין מוציא שם רע לשון המשנה היא: "המוציא שם רע בשלושה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: מוציא שם רע בעשרים ושלושה, מפני שיש בו דיני נפשות" - שכן עלול העניין להתגלגל לידי עונש מוות.
מהו מוציא שם רע:
איש מקדש אישה, לרוב נערה צעירה מאוד. הוא נותן לה את הטבעת והיא נעשית מקודשת - אשת איש לכל דבר - אך נשארת לגור בבית אביה, לעיתים שנה נוספת: בת שתים עשרה החיה עם אביה, ובגיל שלוש עשרה עוברת לבית בעלה ונכנסת לנישואין. אף בהיותה ארוסה שקיבלה קידושין, הריהי אשת איש הגרה בבית אביה, ואסור לשכב עמה, והבא עליה חייב מיתה.
לאחר שנה מגיעים הנישואין, ואז טוען הבעל כי אשתו לא הייתה בתולה, וכי נבעלה לגבר אחר לאחר הקידושין. האשמה חמורה זו עשויה להוליד שתי השלכות:
אף אם אין בידו עדים, מניחים שהוא אומר אמת. יש חזקה שאדם אינו טורח בעריכת חתונה שלמה ובתשלום כל הוצאותיה כדי להיפטר מאשתו למחרת, ולפיכך מאמינים לו כדי כך שיוכל לגרשה בלא תשלום כתובה. (לפי המשנה רשאי אדם לגרש את אשתו בכל עת שירצה, ולכן הדיון נסוב על תשלום הכתובה בלבד: הוא טוען "איני משלם כתובה, שהרי רימו אותי כאן, ואישה זו לא הייתה בתולה".)
אם היו בידו עדים המאשרים שנבעלה לאחר בינתיים, אלו חדשות רעות, והיא עלולה לעמוד בפני עונש מוות.
משנתנו נוקטת שנדרשים שלושה, מתוך הנחה שאין כאן ענייני נפשות אלא תביעה ממונית בלבד, ולכן אומר רבי מאיר שדי בשלושה בלבד.
נחלקו הראשונים בהגדרת התביעה, ולמעשה שתי הגישות מסתכמות פחות או יותר בדבר אחד:
גישה ראשונה: התיק כבר הוכרע, ונמצא שהבעל שטען כי אשתו הייתה עם גבר אחר הביא עדי שקר, והרי הוא מוציא שם רע שהשמיץ אותה. כעת רשאי אביה לתבוע ממנו את הקנס של מאה שקלים, הקנס הגדול ביותר שבתורה, ותביעה זו כנגד החתן הנוכל אינה אלא דין תורה ממוני. רבי מאיר אומר שדי בשלושה, וחכמים אומרים שאף כאן נדרשים עשרים ושלושה - שמא לשם הגנתו ימצא החתן עדים חדשים שיעידו כי אכן זינתה, ואז נמצאנו חוזרים למצב אפשרי של דיני נפשות; ומחמת אפשרות זו נדרשים עשרים ושלושה כבר מההתחלה.
גישה שנייה: הבעל עצמו מבקש להיפטר מתשלום הכתובה, ואין זה אלא שיקול ממוני, ולפיכך די בשלושה דיינים. הוא טוען: "אין לי עדים, ברצוני לדון בעניין הממוני בלבד". ואף כאן אומרים חכמים שנדרשים עשרים ושלושה, שכן לעולם אין לדעת מה עלול לצאת מן הדיון: שמא תתגלה ראיה, יופיעו עדים לפתע, ומיד אנו מצויים בתוך דיני נפשות.
להלכה נפסק כחכמים: במקרה של מוציא שם רע, אם ייקרה מקרה כזה חס ושלום, פותחים ומנהלים את כל הדיון בעשרים ושלושה, שמא יוביל הדבר למצב שבו יש עדים העלולים להביא את האישה לידי חיוב מיתה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הרכבי בתי הדין הנדרשים לסוגי נידונים שונים: דיני ממונות של הודאות והלוואות בשלושה, ואף בהדיוטות או במומחה יחיד, מפני החשש "שלא תנעול דלת בפני לווין"; גזילות וחבלות בשלושה מומחין, ובכללן חמשת תשלומי החובל; קנסות - נזק וחצי נזק, תשלומי כפל, ארבעה וחמישה, אונס ומפתה - בשלושה מומחין; ואילו במוציא שם רע נחלקו רבי מאיר וחכמים, ונפסק כחכמים שנדון בעשרים ושלושה, מפני שיש בו דיני נפשות.
במשניות הבאות נמשיך ונעסוק בהרכבי בתי הדין לשאר הנידונים.