אנו ממשיכים במסכת סנהדרין, פרק א' משנה ב', ונעמוד על מספר הדיינים הנדרש לסוגי דינים שונים. המשנה פותחת בדין מלקות, וממשיכה בקידוש החודש ובעיבור השנה.
מלקות בשלושה:
כאשר בית הדין עומד לפסוק מלקות - ואף במלקות מן התורה - הדין בשלושה. נדרשים שלושה דיינים מומחים, בעלי סמיכה. מקור הדבר בפסוק העוסק בעניין המלקות: "ונגשו אל המשפט ושפטום" - לשון רבים, ומכאן שנדרשים לכל הפחות שני דיינים לדון במכות. וכיוון שכלל הוא שאין בית דין שקול, כלומר שאין מעמידים מספר זוגי של דיינים, אי אפשר להעמיד שניים, ועל כרחך נדרשים שלושה.
הרעיון הבסיסי הוא שרוב הלאווים שבתורה, אלא אם כן נקבע להם עונש אחר או שמדובר במקרים חריגים, עונשם מלקות: העובר על לאו בעדים ובהתראה כראוי - תוצאת מעשהו מלקות. עוד נרחיב בכך במסכת מכות, שם מבואר שמדובר בשלושים ותשע מלקות ברצועת עור.
דעת רבי ישמעאל - בעשרים ושלושה:
המשנה ממשיכה: "משום רבי ישמעאל אמרו". הלשון "משום" מלמדת שאין לפנינו מי שמעיד ששמע זאת מפיו ממש, אלא מסורת הנאמרת בשמו של רבי ישמעאל - ולפיה מלקות בעשרים ושלושה, ונדרשים עשרים ושלושה דיינים כדי לדון בדין הכולל מלקות. בגמרא מובאים שני לימודים לשיטתו:
גזירה שווה: המילה "רשע" מופיעה הן בהקשר של דיני נפשות והן בשיפוט של דין הכולל מלקות.
המלקות באות במקום מיתה: מבחינה רעיונית, מי שעובר על התורה במזיד - לאחר שהתרו בו שלא לעשות זאת והוא השיב שאף על פי כן יעשה - מאבד כביכול את זכותו לחיות, ומן הדין היה שיומת. אלא שהתורה אינה ממיתה אותו, אלא נותנת לו עונש נפרד של מלקות תחת זאת. הרי שהמלקות דומות לעונש מיתה, ולפיכך נדרשים בהן עשרים ושלושה דיינים כבדיני נפשות.
מכל מקום, ההלכה כתנא קמא: די בשלושה דיינים מומחים לדין מלקות.
עיבור החודש בשלושה:
עיבור החודש עניינו קידוש החודש: ההכרזה על ראש חודש והקביעה אם החודש הקודם היה בן עשרים ותשעה יום או בן שלושים, כלומר קביעת היום הראשון של החודש החדש - וזו נעשית בבית דין של שלושה. המונח 'עיבור החודש' עצמו משונה, שכן ראוי היה לכנותו 'קידוש החודש', ונקטה בו המשנה לשם אחידות עם ההמשך: 'עיבור השנה', שבו הלשון מתאימה.
כיום, כמובן, לוח השנה שלנו קבוע ומחושב מראש עוד מן המאה הרביעית. אך בעבר היו מכריזים על החודש החדש על פי ראיית מולד הלבנה, הוא סהר הלבנה החדש הנראה בלילה שלפני. מכיוון שמחזור הלבנה השלם אורך עשרים ותשעה ימים וחצי, לעיתים החודש העברי בן עשרים ותשעה ימים ולעיתים בן שלושים, והקביעה תלויה בשאלה אם נראתה הלבנה בפועל:
נראתה הלבנה ביום השלושים מאז המולד הקודם - סימן שהחודש הישן היה בן עשרים ותשעה ימים, והוא נקרא 'חסר', ואותו יום שלושים הוא ראש חודש, היום הראשון של החודש החדש.
לא נראתה הלבנה ביום השלושים - ממילא היום השלושים ואחד מאז המולד הקודם הוא היום הראשון של החודש הבא, והחודש הקודם נקרא 'מלא', שכן היו בו שלושים ימים מלאים.
החלטה זו מתקבלת, כאמור, בבית דין של שלושה.
עיבור השנה:
בדומה לכך אומרת המשנה, שהקביעה אם השנה מעוברת נעשית אף היא בשלושה - דברי רבי מאיר. שנת החמה היא בת שלוש מאות שישים וחמישה ימים ורבע, ואילו שנים עשר חודשי לבנה, שנים עשר כפול עשרים ותשעה וחצי, מגיעים לשלוש מאות חמישים וארבעה ימים בלבד. נמצא חסרון של אחד עשר ימים ורבע, ומשמעו שמדי כמה שנים, כדי לשמור על התאמה בין שנת החמה לשנת הלבנה, יש להוסיף חודש נוסף - הוא אדר שני. הדבר מחויב, שכן פסח חייב לחול בחודש האביב, בעונה שבה התבואה מבשילה; ואם הזמן מקדים ופסח עומד לחול בחורף, יש לדחותו בחודש ולהוסיף חודש באמצע.
הגמרא מונה כמה שיקולים שבגללם היו מוסיפים חודש נוסף:
הבשלת התבואה: שיהיה פסח בעונת האביב.
הבשלת פירות האילן: שיהיו פירות בשלים לחג השבועות.
שיקול אסטרונומי: יש דרישה שסוכות יחול לאחר שוויון הסתיו, וכן שפסח יחול לאחר נקודת השוויון של האביב.
צורכי עולי הרגל: העולים לירושלים לרגל לאחר החורף הארוך. אם הדרכים חסומות, אין מים זמינים או שיש בעיות תשתית - היו עשויים לדחות את המועד, כדי שיהיה די זמן להכשיר את הדרכים ואת ירושלים לקראת ההמונים.
מכל הטעמים הללו היו מוסיפים חודש נוסף, והחלטה זו טעונה בית דין המתכנס לשם כך. כיום, כאמור, אין אנו עושים זאת: לוח השנה קבוע והכל מחושב מראש - שבעה חודשי עיבור בכל תשע עשרה שנה, וחישוב זה מדויק כמעט לחלוטין, שבסוף כל מחזור של תשע עשרה שנה חוזרים הדברים ומתאזנים.
שיטת רבן שמעון בן גמליאל:
המשנה מסיימת בדברי רבן שמעון בן גמליאל, שלדעתו התהליך מורכב יותר ונעשה בשלושה שלבים:
"בשלושה מתחילין" - פותחים בשלושה דיינים, והם מכריעים אם יש בכלל מקום לדון בהוספת חודש לשנה, או שאין צורך בכך השנה כלל. אם רוב של שניים מתוך השלושה סבור שיש מקום לדון בדבר, נפתח ההליך.
"ובחמישה נושאין ונותנין" - מוסיפים שני דיינים, וחמשת הדיינים נושאים ונותנים בשאלה אם להוסיף את החודש הנוסף: שיקולים אסטרונומיים מזה, ומידת הבשלת הפירות ומצב הדרכים וכיוצא בהם מזה. לאחר מכן עורכים הצבעה.
"וגומרין בשבעה" - אם הרוב הכריע שיש להוסיף חודש ולדחות את פסח, מוסיפים עוד שני דיינים לבית דין של שבעה, ובית דין זה מכריז ומפרסם שאכן הוכרזה שנה מעוברת.
ומכל מקום מסיימת המשנה: "ואם גמרו בשלושה, מעוברת" - אף לשיטת רבן שמעון בן גמליאל, בדיעבד די בשלושה. וההלכה היא שנדרשים שלושה בלבד.
מחלוקת הרמב"ן והרמב"ם:
הרמב"ן נוקט את דברי המשנה כפשוטם: לקידוש החודש, וכן לעיבור השנה, נדרש בית דין של שלושה, ותו לא.
הרמב"ם סבור אחרת: אין הדעת נותנת שקבוצה כלשהי של שלושה תשנה את לוח השנה של כלל ישראל. הכרעה זו היא הכרעה לאומית, המסורה לסנהדרין הגדולה. לפיכך, מה שאמרה המשנה שלושה, כוונתה שהסנהדרין של שבעים ואחד הייתה ממנה מעין ועדת משנה, בית דין של שלושה, שבידה להכריע בעיבור השנה ובקידוש החודש. שלושה ממונים אלו פועלים בסמכות בית דין, כשלוחה וכגורם מוסמך מטעם הסנהדרין, ובשליחותה - והם בלבד רשאים לקדש את החודש ולעבר את השנה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מלקות בשלושה, כנלמד מן הפסוק "ונגשו אל המשפט ושפטום" ומן הכלל שאין בית דין שקול, ואילו משום רבי ישמעאל אמרו בעשרים ושלושה - בגזירה שווה מ"רשע" ומפני שהמלקות באות במקום מיתה - וההלכה כתנא קמא. עוד למדנו שקידוש החודש ועיבור השנה בשלושה, עמדנו על דרך קביעת חודש חסר ומלא ועל הטעמים להוספת חודש העיבור, על שיטת רבן שמעון בן גמליאל בשלושה, חמישה ושבעה, ועל מחלוקת הרמב"ן והרמב"ם אם מדובר בשלושה כפשוטם או בשלושה הפועלים בשליחות הסנהדרין.
בחלק הבא נמשיך במשניות הבאות, ונעמוד על מספר הדיינים הנדרש לסוגי דינים נוספים.