ראש השנה, פרק ב', משנה ט'. במשנה הקודמת נחלקו רבן גמליאל ורבי יהושע: העדים באו והעידו כי המולד נראה ביום האפשרי הראשון. רבי יהושע הסכים עם הדעה שהעדים עדי שקר הם, ולפיכך אין זה יום ראש חודש - שבאותו מקרה היה זה יום ראש השנה - אלא ראש החודש וראש השנה חלו ביום השני. ואילו רבן גמליאל, שהיה נשיא הסנהדרין, סבר שהעדים אמת, ולכן ראש השנה חל ביום הראשון.
גזירת הנשיא:
שלח רבן גמליאל לרבי יהושע: "גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך" - שיבוא אליו במקלו ובכספו ביום שבו חל יום הכיפורים לפי חשבונו שלו, שלפי חשבונו של רבן גמליאל היה זה היום שלאחר יום הכיפורים.
המפרשים מבארים את טעם הדבר: רבי יהושע היה השני בחשיבותו בסנהדרין, ומחלוקת זו הייתה עלולה להוביל לפילוג בסנהדרין. רבן גמליאל ביקש למנוע זאת מראש ולוודא שלא יארע, ולכן אילץ את רבי יהושע לבוא אליו תוך חילול היום שרבי יהושע החזיק בו כיום הכיפורים. רבי יהושע חש שהוא מחויב בכך, ולא נותרה בידו ברירה.
דברי רבי עקיבא:
וכך מסופר במשנה: הלך רבי עקיבא ומצא את רבי יהושע מיצר. ביקש לעודדו ואמר לו: "יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי" - יש בידי בסיס ללמד שכל מה שרבן גמליאל עושה, עשוי, כלומר זהו הדין. ואם כן אין לך מה לדאוג: אף שאתה חולק, אין הדבר רלוונטי. משפסק וקבע שהיום הראשון הוא ראש השנה - כך הוא.
ומהו המקור? "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם" - אלו הם מועדיו של הקדוש ברוך הוא הנקראים קודש, ואתם הקוראים אותם, בין בזמנן ובין שלא בזמנן. "אין לי מועדות אלא אלו" - אומר הקדוש ברוך הוא: אין לי מועדים אחרים מלבד אלו שאתם מכריזים עליהם. רבן גמליאל הוא האחראי; הוא הכריז שזהו ראש השנה, ולפיכך זהו ראש השנה. אין נפקא מינה בכך שאתה חולק, ואינך צריך לחשוש שאתה מחלל את יום הכיפורים שלך - אף אין זה יום הכיפורים שלך, שכן עליך ללכת אחר קביעת הסנהדרין, אף אם היא מוטעית.
דברי רבי דוסא בן הרכינס:
בא רבי יהושע אצל רבי דוסא בן הרכינס, שהוא זה שאמר מלכתחילה "עדי שקר הן". ואף שהחזיק בדעתו שעדי שקר הם, חלק על עצבותו של רבי יהושע ואמר לו: אם נבוא לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל ולומר מי יודע אם צודק הוא, נצטרך לעשות כן לכל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עתה.
ומניין? שנאמר בשעת קבלת התורה: "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל". מדוע אין התורה מונה את שמותיהם של הזקנים ומותירה אותם אלמונים? ללמדנו שכל שלושה שנעשו בית דין על ישראל, הרי מעמדם כבית דינו של משה. אין אנו יודעים מי היו, ושמא לא היו חשובים יותר מבית דינו של רבן גמליאל. מלמדת אותנו התורה שאין לנו לדון במעמדו של בית הדין ובשאלה אם צודקים הם או טועים; ההלכה היא שהולכים אחר אותו בית דין ללא קשר לכך. ומשום כך אין מקום לערער על סמכותו של רבן גמליאל.
סיום המעשה:
נטל רבי יהושע את מקלו ואת מעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל בו יום הכיפורים לפי חשבונו. וכאן מתרחש אחד המעשים היפים ביותר: משהגיע, עמד רבן גמליאל לכבודו, נשקו על ראשו ואמר לו: "בוא בשלום רבי ותלמידי - רבי בחכמה, ותלמידי שקיבלת את דברי" - רבי אתה בחכמה, ותלמידי אתה, שקיבלת את דברי ושמרת על מה שאמר בית הדין.
לסיכום: במשנה זו למדנו על גזירת רבן גמליאל על רבי יהושע לבוא אליו במקלו ובמעותיו ביום הכיפורים שחל לפי חשבונו, מתוך רצון למנוע פילוג בסנהדרין. רבי עקיבא לימדו מן הפסוק "אשר תקראו אותם" שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, בין בזמנן ובין שלא בזמנן; ורבי דוסא בן הרכינס לימדו שאין לערער על סמכותו של בית דין, שכל שלושה שנעשו בית דין על ישראל הרי הם כבית דינו של משה. וקבלת הדין היא שהביאה לכבוד ההדדי שבסיום: "בוא בשלום רבי ותלמידי".