ראש השנה, משנה א'. המשנה פותחת בשני מצבים שבהם לא עלה בידי בית הדין לקדש את החודש בזמנו.
שני המצבים שבמשנה:
ראוהו בית דין וכל ישראל - בית הדין עצמו וציבור גדול (ולאו דווקא כולם) ראו את המולד.
נחקרו העדים - אף שלא נראה המולד על ידי בית הדין או על ידי הציבור, כבר נחקרו העדים ונמצאו כשרים ונאמנים.
בשני המקרים הללו לא הייתה לבית הדין הזדמנות, מסיבה כלשהי, להכריז בפועל ובאופן רשמי על היום כ"מקודש" לראש חודש, עד שחשכה. וההלכה היא שאין מקדשים את החודש בלילה - ומשחשכה, אזל הזמן.
לפיכך, אף שהכול ראו את הלבנה החדשה, או שהעדים כבר נחקרו ונמצאו נאמנים, למעשה לא נקבע היום רשמית כראש חודש. ראש חודש נדחה ביום אחד: החודש מעובר ומונה שלושים יום, והיום השני הוא ראש חודש.
ראוהו בית דין בלבד:
ממשיכה המשנה ושואלת: מה הדין כאשר בית הדין עצמו ראה את הלבנה, ולא היו כלל עדים? התשובה היא ששניים מבית הדין עומדים ומעידים בפני שאר חברי בית הדין, ואלה אומרים ומקדשים את החודש רשמית על סמך עדותם, שהרי חברי בית הדין אכן ראו.
בית דין של שלושה:
המקרה הקודם עסק בבית דין המונה חברים רבים, ואילו כאן בית הדין כולו מורכב משלושה בלבד. שניים מתוך אותם שלושה שראו את הלבנה החדשה עומדים ומשמשים עדים, ומצרפים מחבריהם שלא ראו את הלבנה אך ראויים לשמש דיינים, ומושיבים אותם עם הדיין היחיד שנותר. השניים מעידים בפניהם, והם מכריזים על החודש כמקודש.
הטעם לצירופם של שני דיינים נוספים אל חבר בית הדין המקורי שנותר הוא שאין היחיד נאמן על ידי עצמו, ואין הוא יכול לשמש בית דין בפני עצמו. אין בית דין של אדם אחד, ונדרשים שלושה דיינים לכל הפחות.
אימתי נדרשת עדות ואימתי די בראייה?
שני המקרים האחרונים, בין בבית דין גדול ובין בבית דין של שלושה, עוסקים - כפי שמבארת הגמרא - בראיית הלבנה בליל השלושים, בכניסת יום השלושים, כלומר לאחר יום העשרים ותשעה. ומאחר שראו אותה בלילה, לא היה ניתן לקדש בה את החודש, ואף אין מקבלים עדות על ראיית הלבנה בלילה. לפיכך, כשמגיע היום שלמחרת, יש למסור עדות.
אולם הגמרא מוסיפה: אילו ראו את המולד לפני שחשכה, בזמן שניתן לקדש בו את החודש, לא היה צורך ששניים מהם יעידו - לא בבית דין גדול ולא בבית דין של שלושה. וטעם הדבר בלשון הגמרא הידועה: "לא תהא שמיעה גדולה מראייה" - אין שמיעת העדות עדיפה על ראייה בעיניים ממש. משראו בעיניהם בשעה שניתן היה לקדש את החודש ובשעה שניתן היה לקבל עדות, ראייתם עצמה כמוה כקבלת עדות, ובכוחם לקדש את החודש על סמכה ללא עדות כלל.
נמצא, שרק אם ראו את הלבנה החדשה בזמן שאין מקדשים בו ואין מקבלים בו עדות, נדרשים הם להעיד למחרת; אך אם ראוה בזמן מוקדם יותר, ביום העשרים ותשעה, מקדשים הם את יום השלושים כיום הראשון, כיום ראש חודש.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאם ראוהו בית דין וכל ישראל, או שנחקרו העדים ונמצאו כשרים, ולא הספיקו לומר "מקודש" עד שחשכה - החודש מעובר וראש חודש נדחה ליום השני. ראוהו בית דין בלבד - שניים מהם עומדים ומעידים בפני שאר הדיינים. היה בית הדין של שלושה - שניים מעידים, ומצרפים מחבריהם דיינים אל היחיד שנותר, שכן אין היחיד נאמן על ידי עצמו. וכל זאת כשראו את הלבנה בליל השלושים; אך בראייה שקדמה לחשכה, בזמן הראוי לקידוש ולקבלת עדות, אין צורך בעדות כלל, שכן "לא תהא שמיעה גדולה מראייה".