פרק ט', משנה י"א. משנה זו דומה במקצתה למשנה הקודמת, העוסקת אף היא בתערובת שנפלה בקרבנות הפסח. ההבדל ביניהן: המשנה הקודמת עסקה בשתי חבורות שקרבנותיהן התערבו, ואילו משנתנו דנה בשני יחידים, שלכל אחד מהם היה קרבן פסח משלו.
מקרה המשנה:
שני אנשים, לכל אחד מהם קרבן פסח משלו, והקרבנות התערבו זה בזה ואין ידוע איזה קרבן שייך למי. כיצד ינהגו?
זה מושך לו אחד וזה מושך לו אחד - כל אחד נוטל לעצמו אחד משני הקרבנות, אף שאינו יודע אם זה קרבנו שלו.
כל אחד מהם ממנה עמו אדם מן השוק, אדם חיצוני, שיצטרף אליו על קרבן הפסח שלו - בכל מקום שהוא.
בכך נוצר מצב המקביל למשנה הקודמת: שתי חבורות, ובכל חבורה שני אנשים הנמנים יחד על אותו קרבן פסח; אלא שאין ידוע היכן נמצא כל קרבן.
עתה ניתן לנהוג כדרך שנהגו במשנה הקודמת: אחד משני חברי החבורה האחת עובר אל החבורה השנייה, והשני עובר אל החבורה האחרת, וכל אחד נמנה על חבורה שאינה זו שהיה בה מתחילה.
נוסח ההתנאה:
"אם שלי הוא פסח זה - ידיך משוכות משלך ונמנית על שלי" - אם הקרבן שאנו עומדים עליו כעת שלי הוא, ידך מסתלקת מקרבן הפסח שלך בכל מקום שהוא, ואתה נמנה על שלי.
"ואם שלך הוא פסח זה - ידיי משוכות משלי ונמניתי על שלך" - ואם הקרבן הזה שלך הוא, ידיי מסתלקות מקרבן הפסח שלי בכל מקום שהוא, ואני נמנה על שלך.
בדרך זו נמצא כל אחד מהם נמנה על קרבן הפסח הנכון.
הקושי לשיטת "חבר מקורי":
סידור זה אינו עולה לכאורה בקנה אחד עם השיטה הסוברת שחייב להישאר בחבורה אחד מן החברים המקוריים, שכן עלול הדבר להסתיים בכך שעל קרבן פסח זה לא יישאר אף אחד מבני החבורה הראשונים.
זאת ועוד: מן המשנה הקודמת משמע שאם היו חמש חבורות, היה צורך בחמישה אנשים בכל חבורה - ודיוק זה עולה יפה דווקא לשיטה שחייב להיות חבר מקורי. שהרי אם אין צורך בחבר מקורי, אין הכרח במספר זה, כיוון שניתן היה למנות אדם מן השוק. ואילו ממשנתנו, המתירה למנות אדם מן השוק, משמע שלא כן.
תירוץ הגמרא:
הגמרא מציעה שבמקרה של משנתנו הדבר שונה. השיטה הסוברת שצריך חבר מקורי היא שיטת רבי יהודה, ולדעתו אין שוחטין את הפסח על היחיד. ממילא, אדם שהיה לבדו על קרבן פסח, לשיטת רבי יהודה מוכרח היה מלכתחילה שיצטרף אליו אדם נוסף. לפיכך האדם המצטרף אליו בסופו של דבר נחשב כאחד החברים המקוריים, שהרי מובן מאליו היה שיהיה צורך למנות אדם נוסף, וכאילו היה עליו מתחילה. נמצא שהדברים עולים יפה אף לשיטת רבי יהודה המצריך חבר מקורי: את החבר החדש רואים כחבר מקורי, משום שלדעת רבי יהודה החבר האחר לא היה יכול להיות שם לבדו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כיצד נוהגים שני יחידים שהתערבו פסחיהם: כל אחד מושך לו קרבן, ממנה עמו אדם מן השוק, ולאחר מכן עוברים זה אל חבורתו של זה ומתנים תנאי, כדי שכל אחד יימנה על קרבנו שלו. כמו כן עמדנו על הקושי לשיטה המצריכה חבר מקורי, ועל תירוץ הגמרא לשיטת רבי יהודה.