משנה זו עוסקת בהלכה שאין אדם אחד רשאי לאכול את קרבן הפסח בשתי חבורות נפרדות. בני החבורה נדרשים להישאר בחבורתם עם קרבן הפסח שלהם, ואינם מצטרפים לחבורה אחרת. חבורה אחת רשאית להתחלק לשתי חבורות, אך משנחלקו, שוב אין אחד מבני החבורה האחת רשאי להצטרף לשנייה.
שתי חבורות האוכלות בבית אחד:
המשנה קובעת כי אלו מסבים את פניהם לכיוון אחד ואוכלים, ואלו מסבים את פניהם לכיוון האחר ואוכלים. אין הן נדרשות לפנות זו אל זו כדי שייראו כחבורה אחת, שהרי מותר לשתי חבורות לאכול בבית אחד, ולפיכך רשאיות הן להבהיר שהן שתי חבורות נפרדות.
המיחם, כלי המים החמים, עומד באמצע, ושתי החבורות משתמשות בו. אף שאף בכך ניכרת ההבחנה שביניהן, אין בדבר חשש, שכן שתי חבורות בבית אחד מותרות.
השמש המשמש את שתי החבורות:
שמש המשמש את שתי החבורות ואוכל עם אחת מהן, כשהוא קם למזוג ולמהול את היין עבור החבורה השנייה, מוטלים עליו שני דינים:
קופץ את פיו: אם יש בפיו מאכל, אינו רשאי לבולעו בצאתו מאזור חבורתו, שמא יימצא אוכל בשני מקומות.
מחזיר את פניו: בלכתו אל החבורה השנייה עליו להחזיר פניו אל החבורה שבה הוא אוכל, להראות שעודנו נמנה עמה, ולא יהיה חשוד כאוכל בחבורה אחרת.
עליו להותיר את פניו מוחזרות כל זמן שהוא משמש את החבורה השנייה, עד שובו אל חבורתו, ושם ישלים את אכילתו.
הכלה:
הכלה, אישה צעירה המתביישת לאכול בפני אחרים, רשאית להסב את פניה מן המסובים עמה ולאכול, אף שנראה כאילו היא אוכלת במקום אחר מכולם. דין זה נוהג אף אם אכלה תחילה חלק מן הסעודה בלא להסב את פניה, ובאמצע הסעודה התביישה וביקשה להסב את פניה - הדבר מותר, ואין זה נחשב כאוכלת בשני מקומות.
לסיכום: אין אדם אוכל את קרבן הפסח בשתי חבורות, אך שתי חבורות רשאיות לאכול בבית אחד כשפניהן לכיוונים שונים והמיחם ביניהן; השמש המשמש את שתיהן קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שובו לחבורתו; והכלה מסבה את פניה ואוכלת מפני הבושה.