פסחים פרק חמישי, משנה א'. פרק זה והפרקים הבאים אחריו עוסקים במעשה הקרבתו של קרבן הפסח - אותו קרבן שנשחט והוכן בערב פסח ונאכל בליל הסדר. משנתנו דנה בזמן הקרבתו.
אלא שבטרם נעסוק בזמן קרבן הפסח, עלינו לעמוד על זמנו של קרבן התמיד של בין הערביים, הקרבן היומי שהיה קרב מדי יום בבוקר ואחר הצהריים. תמיד של בין הערביים נוגע לענייננו במיוחד, שכן ככלל כל הקרבנות היו קרבים לאחר תמיד של שחר ולפני תמיד של בין הערביים. היוצא מן הכלל הוא קרבן הפסח, שהיה קרב דווקא לאחר תמיד של בין הערביים - ומשום כך נפתח בבירור זמנו של התמיד.
זמן התמיד ביום רגיל:
המשנה פותחת: "תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשעה ומחצה" - ביום רגיל נשחט קרבן התמיד בשמונה שעות ומחצה של היום, והקרבתו מושלמת בתשע שעות ומחצה. השעות הנמנות כאן הן שעות זמניות: אם זרחה החמה בשש בבוקר ושקעה בשש בערב, שמונה שעות ומחצה הן השעה שתיים וחצי אחר הצהריים, ותשע שעות ומחצה הן השעה שלוש וחצי. נמצא שהקרבתו נמשכת כשעה.
מעיקר הדין רשאי אדם להביא את תמיד של בין הערביים כבר משש שעות ומחצה של היום, שכן משעברה חצי שעה לאחר חצות היום כבר נחשב הזמן ל'אחר הצהריים', וזהו זמן כשר להקרבתו. אף על פי כן נהגו לדחותו בשעתיים נוספות, עד שמונה שעות ומחצה, כדי לאפשר לבאים אל בית המקדש להספיק ולהקריב במהלכן את קרבנותיהם.
מאידך, לא איחרו את הקרבתו מעבר לשמונה שעות ומחצה, משום שלאחר השלמת התמיד של בין הערביים (או לאחר חלק ממנה) היו עבודות נוספות שהוצרכו להיעשות מדי יום:
הקטורת.
המנחה - מנחת הנסכים הבאה עם התמיד.
חביתי כהן גדול - קרבנו היומי של הכהן הגדול, שאינו בהמה אלא סוג של מנחה.
הנסכים - נסכי היין.
הדלקת נרות המנורה.
זמן התמיד בערב פסח:
המשנה ממשיכה: "בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה" - בערב פסח יש להקדים את התמיד, שכן נוסף על העבודות הנעשות בכל יום בסופו של תמיד של בין הערביים, יש לשחוט את קרבן הפסח, לזרוק את דמו ולהכשירו, וכל זאת באותן שעות אחר הצהריים. משנדרש זמן נוסף, נשחט התמיד בערב פסח בשבע שעות ומחצה של היום - השעה אחת וחצי אחר הצהריים - והקרבתו מושלמת בשמונה שעות ומחצה, היא השעה שתיים וחצי.
"בין בחול בין בשבת":
זמנים אלו - שמונה שעות ומחצה ביום רגיל ושבע שעות ומחצה בערב פסח - נוהגים בין אם חל היום בימות החול ובין אם חל בשבת. המשנה מדגישה זאת, שכן בשבת אין קרבים אלא הקרבנות הקבועים בתורה, ואילו נדרים ונדבות אינם קרבים בה. לכאורה, אפוא, אין כל צורך לאחר את התמיד, והיה אפשר להקדימו לשש שעות ומחצה של היום. אף על פי כן לא שינו, והשאירו את הזמן שווה בחול ובשבת.
ערב פסח שחל בערב שבת:
המשנה דנה גם באופן שערב פסח חל בערב שבת. במקרה זה נוסף על שחיטת קרבן הפסח אחר הצהריים, יש אף לצלותו באותו יום. בדרך כלל היו צולים את הפסח בלילה, שהוא יום טוב, ובו מותרת מלאכת בישול; אך כאשר חל ליל הסדר בשבת, אי אפשר לצלותו בלילה, ואפילו לצורך קרבן הפסח. לפיכך הוצרכו לצלותו עוד בערב פסח, ונדרש זמן נוסף.
ומשום כך שנינו: "חל ערב פסח להיות בערב שבת, נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה" - שוחטים את קרבן התמיד בזמן המוקדם ביותר האפשרי, שש שעות ומחצה של היום, היא השעה שתים עשרה וחצי, ומשלימים את הקרבתו בשבע שעות ומחצה, היא השעה אחת וחצי. הפסח קרב לאחר מכן, ואף בו השתדלו להקדים ככל האפשר, כדי לאפשר לכל אחד ואחד לצלות את פסחו קודם כניסת השבת.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה זמנים לשחיטת התמיד של בין הערביים ולהקרבתו: ביום רגיל - שמונה ומחצה ותשע ומחצה; בערב פסח - שבע ומחצה ושמונה ומחצה; ובערב פסח שחל בערב שבת - שש ומחצה ושבע ומחצה. הכל לפי צורכי הזמן שנדרש לעבודות הנעשות אחריו: הקטורת, המנחות, הנסכים והדלקת הנרות, ובערב פסח אף שחיטת הפסח וצלייתו.