פסחים, פרק עשירי, משנה ט' - המשנה האחרונה של מסכת פסחים. ראוי לציין כי משנה זו נלמדת במוצאי פסח, בלילה שלאחר היום האחרון של החג, בשנת תשפ"ג.
טומאת ידיים בנותר ובפיגול:
המשנה פותחת בדין הנותר - בשר קרבן שעבר זמן אכילתו. מדרבנן הנותר מטמא את הידיים, כלומר הנוגע בו נעשות ידיו טמאות. תקנה זו נועדה כדי שהכהנים ושאר האוכלים לא יתעצלו באכילת הקרבן בזמנו הראוי.
"הפסח אחר חצות מטמא את הידיים" - לדעת התנא של משנתנו זמן אכילת קרבן הפסח הוא עד חצות, ומאותה שעה ואילך הוא נעשה נותר. זוהי שיטת רבי אלעזר בן עזריה, שזמן אכילת הפסח הוא עד חצות. החכמים חולקים עליו: אף שאף הם מודים שאין לאכלו לאחר חצות, איסור זה הוא מדרבנן, ואילו מדאורייתא אין הפסח נעשה נותר אלא בבוקר.
המשנה ממשיכה ומלמדת כי הפיגול והנותר שניהם מטמאים את הידיים. פיגול הוא קרבן שנעשתה באחת מעבודותיו מחשבה לאכלו לאחר זמנו הראוי. שני הדינים הללו נתקנו לתכלית אחת: למנוע מן הכהנים מחשבות פסולות בשעת העבודה, ולוודא שלא יתרשלו מלאכול את הקרבן בזמנו.
ברכת הפסח וברכת הזבח:
מכאן עוברת המשנה לעניין אחר - ברכות האכילה. על אכילת קרבן הפסח מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לאכול הפסח", ועל אכילת קרבן החגיגה מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לאכול הזבח". נחלקו התנאים ביחס שבין שתי הברכות:
רבי ישמעאל: "בירך ברכת הפסח - פטר את של זבח", כלומר המברך על הפסח פטר בכך את הברכה על קרבן החגיגה שעמו. אך "בירך את של זבח - לא פטר את של פסח", ועליו לברך ברכה נפרדת על הפסח.
רבי עקיבא: אין אחת מן הברכות פוטרת את חברתה, וכל אחת מהן טעונה ברכה עצמאית.
שורש המחלוקת - מתן הדם:
הגמרא מבארת כי המחלוקת נעוצה באופן מתן הדם של שני הקרבנות: הפסח טעון שפיכה - שופכים את דמו כנגד קיר המזבח ליד היסוד; ואילו החגיגה טעונה זריקה - זורקים את דמה על קיר המזבח. השאלה היא מה הדין כאשר דם החגיגה נשפך בדרך של שפיכה במקום להיזרק.
לדעת רבי ישמעאל, אם עשה בחגיגה כשיטת השפיכה - יצא, שכן אין השיטות בלעדיות זו לזו. משום כך אף ברכת הפסח פוטרת את החגיגה, אך לא להיפך.
לדעת רבי עקיבא, אין השיטות פועלות זו עבור זו כלל: הפסח טעון שפיכה והחגיגה טעונה זריקה, ואין אחת מהן מועילה במקום חברתה. לפיכך גם הברכות אינן פוטרות זו את זו.
בכך השלמנו את לימוד מסכת פסחים. אנו מקווים שתצטרפו אלינו למסכת שלום.