במשנה הקודמת למדנו כי בשלב זה, בסיום המגיד, מתחילים לומר את ההלל. כעת שואלת המשנה: "עד היכן הוא אומר" - עד איזה שלב של ההלל אומרים בנקודה זו? שהרי אין אומרים כאן את ההלל כולו, ושאר ההלל נאמר לאחר ברכת המזון.
עד היכן אומרים את ההלל:
"בית שמאי אומרים: עד 'אם הבנים שמחה'" - עד סיום הפסקה הראשונה בלבד, ואין אומרים יותר מכך. הטעם לכך הוא החשש שאם יאריכו, יירדמו הילדים.
"ובית הלל אומרים: עד 'חלמיש למעינו מים'" - ממשיכים פסקה נוספת, משום שעד אותה נקודה לא הוזכרה כלל יציאת מצרים, ואין היא נזכרת אלא בפסקה השנייה.
"וחותם בגאולה":
לאחר ההלל מסיימים בברכת הגאולה, והמשנה מביאה מחלוקת בנוגע לנוסח הברכה ולחתימתה:
"רבי טרפון אומר" - נוסח הברכה הוא "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים", "ולא היה חותם" - ואין מסיימים בחתימת "ברוך אתה ה' גאל ישראל". די בנוסח: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים".
"רבי עקיבא אומר" - מוסיפים על כך, ומתוך כך אף חותמים בברכה: "כן ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום" - שנזכה להגיע לחגים ולרגלים הבאים בשלום; "שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך"; "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים" - מן הקרבנות, מקרבן החגיגה ומקרבן הפסח, וכהמשך הנוסח המופיע לפנינו בהגדה, עד החתימה "ברוך אתה ה' גאל ישראל".
טעמו של רבי עקיבא בחיוב החתימה: כאשר מוסיפים בברכה חלקים נוספים, יש לסיימה בחתימה של "ברוך אתה ה'".
לסיכום: במשנה זו עמדנו על שאלת היקף ההלל הנאמר בסיום המגיד - בית שמאי עד "אם הבנים שמחה", ובית הלל עד "חלמיש למעינו מים", מפני שרק בפסקה השנייה נזכרת יציאת מצרים. כמו כן למדנו את מחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא בנוסח ברכת הגאולה: לדעת רבי טרפון די ב"אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים" ללא חתימה, ואילו לדעת רבי עקיבא מוסיפים את בקשת המועדים והרגלים ואכילת הזבחים והפסחים, ולפיכך חותמים ב"ברוך אתה ה' גאל ישראל".