נפתח בלימוד משנה א' בפרק עשירי במסכת פסחים. המשנה פותחת: "ערבי פסחים סמוך למנחה" - ערב פסח, סמוך לזמן המנחה.
לאיזו מנחה הכוונה?
במונחים הלכתיים ניתן לפרש 'מנחה' בשני אופנים:
מנחה גדולה: הזמן המוקדם ביותר שניתן להתפלל בו מנחה - שש שעות ומחצה זמניות לתוך היום. ביום שבו זורחת השמש בשש בבוקר ושוקעת בשש בערב, חל זמן זה בשתים עשרה וחצי.
מנחה קטנה: תשע שעות ומחצה לתוך היום - ביום כזה, שלוש וחצי אחר הצהריים.
הגמרא מבארת כי משנתנו עוסקת במנחה קטנה. "סמוך למנחה" פירושו חצי שעה קודם לאותו זמן, דהיינו תשע שעות לתוך היום - ביום של שש לשש, שלוש אחר הצהריים.
"לא יאכל אדם עד שתחשך":
מאותה שעה אין אדם רשאי להתחיל בסעודה, עד שתחשך ויגיע זמן אכילת המצה. אולם הראשונים ביארו שמותר לאכול מעט פירות וירקות אחרים, ובלבד שלא ימלא כרסו; האיסור אינו אלא על סעודה של ממש, משהגיע הזמן של חצי שעה קודם מנחה קטנה.
"ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב":
אף העני אינו יושב אל הסדר עד שיהיה במצב שבו יוכל להסב על צד שמאל, כדרך שאנו נוהגים באכילת המצה ובשתיית ארבע הכוסות - דרך חירות. בעת העתיקה היו רגילים להסב על מיטות בשעת האכילה, ואף שאדם עני אינו רגיל בכך, בליל הפסח מוטלת עליו חובת ההסבה.
"ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי":
אין לתת אף לעני פחות מארבע כוסות של יין; הכול חייבים בארבע כוסות. המשנה מרחיקה לכת ואומרת: "ואפילו מן התמחוי" - אפילו עני המתפרנס מקדרת המזון הציבורית.
ראוי לעמוד על דרגות העוני:
המתפרנס מן הקופה: המקבל קצבה שבועית מגבאי הצדקה.
המתפרנס מן התמחוי: דרגה נמוכה יותר - מי שאין לו מה לאכול אפילו באותו יום. היו מסובבים בעיר, אוספים מזון מאנשים שונים ומחלקים אותו לחסרי הכול הללו.
אף שהאדם מצוי בדרגת עוני זו, חובת ארבע הכוסות מוטלת עליו, וגבאי הצדקה נדרש לספק לו אותן. ואם מסיבה כלשהי אין הגבאי עושה כן - על האדם עצמו לעשות ככל יכולתו: אפילו למכור פריט מלבושיו, ללוות כסף, או להשכיר את עצמו לעבודה, ובלבד שיוכל לקנות יין לליל הסדר.