נגעים, פרק ג, משנה ג. הפרק הזה עוסק באנשים הנוגעים לדיני נגעים: מי מיטמא בטומאה הזאת, מי כשר לראות את הנגע, וכיצד ומתי נעשית הראייה. משנתנו מלמדת הלכה מפליאה בעניין הזמן. יש רגעים בחייו של אדם שבהם הכוהן פשוט אינו בא להסתכל, מפני שהתורה עצמה לא רצתה שתתקלקל שמחתו.
"חתן שנראה בו נגע, נותנין לו שבעת ימי המשתה". חתן שהבחין בנגע בגופו בתוך שבוע חתונתו, נותנין לו את שבעת ימי המשתה. שבעת הימים האלה דינם אצלו כדין יום טוב, ולפיכך אין הכוהן בא לראות את הנגע כל זמן שהם נמשכים.
הרב מביא את המקור מן הפסוק. התורה כותבת "וביום הראות בו", ביום שהנגע נראה בו. והלוא היה הכתוב יכול לומר בקצרה "ובהראות בו", כשנראה בו. למה נוספה המילה "יום"? ללמד שיש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאין אתה רואה בו. ואחד מן הימים שאין הכוהן מסתכל בהם הוא כשאדם נשא אישה עכשיו ומצא כתם בעורו. אין הכוהן רשאי לראותו, שהרי אותה ראייה תקלקל לו את שבעת ימי שמחתו.
"לו ולביתו ולכסותו". ההיתר אינו מוגבל לגופו של החתן בלבד. נראה נגע בביתו, אין רואין אותו לדיני נגעי בתים; נראה נגע בבגדו, אף אותו אין רואין, וכן כל שבעת ימי המשתה שלו.
"וכן ברגל, נותנין לו כל ימות הרגל". אותו שיקול עצמו נוהג ביום טוב, ושם הוא נוהג בכל אדם ולא בחתן בלבד. אין אנו רוצים לקלקל לאדם את יום טובו. נראה כתם בתחילת הרגל, אין הכוהן בא עד שיעבור הרגל, ואין הבדל אם הכתם בגופו, בבגדו או בביתו.
נמצא שהמשנה מלמדת אותנו דבר על אופיין של ההלכות האלה. כל זמן שלא אמר הכוהן את פסק דינו, לא נתפסה הטומאה, והתורה נותנת מקום לשמחתו של אדם ומניחה לראייה להמתין עד שיעברו ימי שמחתו.