נגעים, פרק ג, משנה א. עד כה עסקה המשנה בתנאים שבהם הכוהן רואה את הנגע: האור, המקום, עמידתו של הנראה. עכשיו היא פונה אל הרואה עצמו ושואלת את נגעיו של מי הוא רשאי לפסוק, ומשם היא ממשיכה לשתי הלכות מקבילות בתחומים אחרים לגמרי בתורה.
חוץ מנגעי עצמו
פסק הפתיחה של המשנה: "כל הנגעים אדם רואה", כל נגע נמצא בכלל כשירותו של אדם לבדוק, "חוץ מנגעי עצמו", מלבד אלה שעלו בעורו שלו. את נגעו של חברו הוא כשר לראות ולפסוק בו, ובכלל זה גם בני משפחתו; נגע שבבשרו שלו אינו רשאי לפסוק כלל, ונוכחותם של אחרים עמו אינה משנה בכך.
לשורה הזאת היו חיים ארוכים גם מחוץ לבית המדרש. רגילים לצטט אותה כהערה שנונה על טבע האדם: אדם רואה כל פגם בכל מי שסביבו, חוץ מנגעי עצמו, חוץ מן הפגמים שהם שלו. זה משחק מילים נאה, וכדאי לזכור אותו, אבל המשנה עצמה מדברת הלכה נקייה בעניין ראיית הצרעת.
"רבי מאיר אומר": רבי מאיר מרחיב את המיעוט גם על משפחתו, "אף לא נגעי קרוביו". היסוד הוא הקש הנלמד מן הפסוק "לכל ריב ולכל נגע", המעמיד ריבות ונגעים זה בצד זה. וכיוון שאדם פסול לדון את קרוביו כשמדובר בריב ממוני, אותו פסול נמשך גם להכרעה בנגעו של קרוב.
נדרים: אין אדם מתיר את נדרי עצמו
המשנה מצרפת עכשיו שתי הלכות נוספות שנחצבו מאותו מקור: תפקיד שאדם ממלא בשביל אחרים ואינו רשאי למלא בשביל עצמו. הראשונה היא נדרים: "כל הנדרים אדם מתיר", כל נדר נמצא בכוחו של אדם להתיר, "חוץ מנדרי עצמו", מלבד הנדרים שקיבל על עצמו.
מילה על התרת נדרים. מן התורה יש בכוחו של מומחה יחיד, חכם אמיתי שיש לו סמיכה, להתיר נדר לבדו. במקום שאין מומחה כזה, ואין היום מי שנושא את הדרגה הזאת, באים שלושה אנשים במקומו. אותם שלושה אינם בית דין, ותוצאות רבות נגררות מכך: מושבם נערך אף בלילה; נדר שיש לו נגיעה לשבת מותר להתיר בשבת עצמה; וקרובים רשאים לשבת יחד, אב עם בנו או שני אחים, כל זמן שהנדר הנדון אינו שלהם. משנתנו מלמדת אפוא שאף המומחה שבכוחו להתיר נדרים אין לו כוח בנדרי עצמו, ושאדם היושב כאחד מן השלושה אינו יכול להשתמש בישיבה זו כדי להתיר נדר שלו.
הערת אגב המתאימה כאן. שמעתי מהרב סולובייצ'יק זצ"ל שהזכיר בשיעור שהתחייב לסיים כמות מסוימת של חומר, והוא התייחס להתחייבות מסוג זה כשייכת לגדר של נדר לעשות מצווה או לתת צדקה, שצריך התרה כהלכה. כשהמכסה לא הושלמה, טרח למצוא שלושה אנשים שראה אותם כמבינים באמת, אנשים שהשכילו במה הם עוסקים. הלימוד ברור. לאסוף שלושה אנשים שנקרו במקום בערב ראש השנה איננו הדרך שבה ראוי לעשות התרת נדרים. צריך לחפש אנשים שמבינים מהי חרטה ומהו פתח.
נדרי אשתו
"רבי יהודה אומר": תוספתו נוגעת ל"אף לא נדרי אשתו", נדרי האישה, ובמדויק אלה "שבינה לבין אחרים". לבעל יש אמנם מכשיר משלו בנדרי אשתו, הפרת נדרים, אבל טווחו מוגבל: הוא משתרע על נדרים הנוגעים ליחסים שביניהם, בינו לבינה, ועל נדרי עינוי נפש, המסבים צער לאישה עצמה (וגם זה נוגע לנישואין, שהרי היא בצער). רבי יהודה עוסק במעמד הנותר, נדרים שאין ההפרה מגיעה אליהם, ואין להתירם אלא בהתרת נדרים רגילה.
הרע"ב מבאר: כגון נדרים שאינם של עינוי נפש ודברים שאינם בינו לבינה, שהן צריכים חקירת חכם. נדרים כאלה צריכים חכם שיחקור אותם, ושם אנו חוששים: שמא יקל גבי אשתו ולא יבקר יפה, שאצל אשתו ייטה להקל ולא יבדוק בדקדוק הראוי, שהרי אשתו כגופו. ולפיכך אף יחיד מומחה, חכם הכשיר לפעול לבדו, אינו מתיר נדר אשתו בעצמו. אבל הרע"ב סבור שהוא מצטרף לשלושה: אבל מצטרף הוא בכלל שלושה, שכיוון שיש שלושה יושבים יחד אין אנו חושדים שכולם לא יבדקו את הדבר כראוי, והם יגיעו לפסק ישר אם אפשר להתיר את הנדר.
בכורות
"כל הבכורות אדם רואה", כל בכור עומד לראייתו, "חוץ מבכורות עצמו", מלבד הבכורות שהם שלו. בזמן שבית המקדש היה קיים, בכור בהמה טהורה נמסר לכוהן והוקרב כקורבן. משאין מקדש, קדושת הבכור לא בטלה, והסידור שחקלאים נוהגים לסמוך עליו בימינו הוא למכור לנוכרי חלק בבהמה, שהרי שותפות נוכרי מוציאה אותה מדין בכורה. אלא שנניח שהדבר לא נעשה, וכוהן מוצא את עצמו עם בכור בידו. כל זמן שהוא תמים אינו רשאי לאוכלו, ואין מקדש להקריבו בו, ולפיכך הוא ממתין שייפול בבהמה מום קבוע. משנולד המום, הבהמה מותרת באכילה, ובדיוק בבדיקה הזאת עוסקת משנתנו: הוא רואה את המום בבכורות של אחרים ומתירם באכילה, אבל לא את המום שבבכור שלו.
התוספות יום טוב מציין שהגמרא בבכורות, בסוף הפרק הרביעי, מעמידה את המדובר כאן ביחיד מומחה, חכם סמוך הרשאי להתיר בכורות לבדו. בבהמתו שלו אין לו רשות. אבל אם יישבו עמו שניים אחרים, "דאי בתלתא לא חשידי", בדיוק כפי שביאר הרע"ב בהתרת נדרים, שלושה אינם בכלל חשד. התוספות יום טוב מביא ראיה מסוף הפרק השני ביבמות: אישה שמיאנה או חלצה בפני דיין, מותרת להינשא לו אחר כך, "מפני שהוא בית דין", שכשהפסק יצא מבית דין אין חושדים בו שסידר את העניין לתועלת עצמו. וכן כאן: אדם רואה את בכור עצמו כאחד משלושה, כשם שבעל משתתף בהתרת נדר אשתו כאחד משלושה, אף שאותם שלושה אינם בית דין כלל אלא באים במקום מומחה כשר.
שלושה תחומי הלכה נפרדים, וחוט אחד עובר בכולם: טובתו של אדם מטשטשת את עינו, והתורה מרחיקה אותו מן הפסק, אלא אם כן יושבים עמו אחרים לשמור על יושר הדין.