משנה ח' בפרק י' במסכת נדרים עוסקת בדינה של הפרת נדרים - שהפרה זו יכולה להיעשות במשך כל היום. עם זאת, ההפרה חייבת להיעשות באותו יום עצמו: אם לא הופר הנדר בו ביום, הרי זה מאוחר מדי, הדבר נחשב כקיום הנדר, הנדר מתקיים ושוב אין אפשרות להפר.
מהו "כל היום"?
בהגדרה זו יש צד של קולא ויש בה צד של חומרא: לעיתים היא מיקלה ומעניקה למפר זמן רב ומרווח, ולעיתים היא מחמירה עד מאוד ואינה מותירה בידו אלא זמן מועט. וכיצד? שתי דוגמאות במשנה:
"נדרה בלילי שבת" - אישה שנדרה בליל שבת, ובעלה שמע על כך, יכול להפר בליל שבת עצמו, וכן במשך כל יום השבת עד שתחשך - כמעט עשרים וארבע שעות.
"נדרה עם חשכה" - נדרה סמוך לשקיעה, בסופו של יום, אינו "מיפר אלא עד שלא תחשך". "שאם חשכה ולא הפר - אינו יכול להפר", שכן היום הסתיים ושוב אין בידו להפר.
הפרת נדרים בשבת:
אגב הדברים מלמדת המשנה כי הפרת נדרים נעשית בשבת, ואין נפקא מינה אם הנדר או הפרתו הם לצורך השבת ואם לאו. אם נדרה שלא לאכול בשבת, בוודאי שההפרה היא לצורך השבת; אך אף כשאין הדבר לצורך השבת, מאחר שהפרת נדרים אינה נעשית אלא באותו יום שבו שמע הבעל, אין ברירה אחרת - מעצם הגדרת הדין היא חייבת להיעשות בשבת, שהרי אין זמן אחר.
ובזה שונה הפרת נדרים מהתרת נדרים, שאין עושים אותה בשבת אלא אם כן היא לצורך השבת עצמה.