נדרים פרק ד' משנה ח': הנאה עקיפה כשאין צד שלישי זמין

נדרים, פרק ד', משנה ח'. משנה זו היא המשך ישיר למשנה הקודמת, שבה למדנו כיצד מי שרובץ עליו נדר האוסר עליו ליהנות מאדם מסוים, יכול בכל זאת לקבל ממנו הנאה בדרך עקיפה - באמצעות צד שלישי. משנתנו באה לדון במקרה שבו אותה דרך עקיפה אינה אפשרית: מה יעשה כאשר אין צד שלישי זמין?

תזכורת מן המשנה הקודמת:

שני אנשים היו מהלכים יחד בדרך, ואחד מהם אסור בהנאה מחברו. ראובן אסור בהנאה משמעון, ולראובן אין מה לאכול. כאשר מצוי עמם אדם שלישי, לוי, רשאי שמעון לתת את המזון ללוי במתנה, ומלוי מותר לראובן לקבלו.

המקרה שבמשנתנו - כשאין צד שלישי:

מה הדין כאשר אין עמם אדם אחר, אלא שניהם בלבד? המשנה מורה סדר פעולות:

• שמעון מניח את המזון על מדף או על גדר.

• הוא מכריז עליו "הפקר לכל מי שרוצה".

• ראובן בא ונוטל את המזון ואוכלו.

היתר זה ניתן משום הנסיבות הקשות שבהן נתון ראובן, וכל עוד אין שמעון נותן לו את המזון ישירות מידו לידו.

אולם המשנה מסיימת בדעה חולקת: רבי יוסי אוסר, משום שהוא רואה בכך קבלת הנאה ישירה מדי.

לסיכום: המשנה מלמדת שכאשר אין צד שלישי שדרכו ניתן להעביר את המזון, ניתן להסתייע בהפקר - הנחת המזון על מדף או על גדר והכרזתו הפקר לכל, ובלבד שלא תהיה נתינה ישירה. ורבי יוסי חולק ואוסר, שכן לשיטתו עדיין יש כאן הנאה ישירה מדי.