נדרים, פרק ח', משנה א'. משנה זו עוסקת בהגבלות הזמן החלות על הנדר ובשאלה עד כמה הן משתרעות.
הנודר "חודש זה":
האומר "חודש זה" - "אסור בכל החודש", ואילו "ראש חודש להבא" - ראש החודש נמנה עם החודש הבא ולא עם החודש הנוכחי, הוא שייך לחודש שלאחריו, ולפיכך מותר בו.
הגמרא מבארת את המקרה של שני ימי ראש חודש: היום הראשון שבהם הוא למעשה יום השלושים של החודש הקודם, ולכאורה נכלל באיסור שנטל על עצמו. אף על פי כן מותר הוא באותו יום, שכן בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, ובני אדם קוראים ליום זה ראש חודש - ולפיכך הוא נחשב חלק מן החודש הבא, אף שעל פי חשבון הלוח הוא יום השלושים של החודש הקודם.
"שנה זו" ו"שבוע זה":
"שנה זו" - "אסור בכל השנה", ואילו "ראש השנה להבא" - ראש השנה נמנה עם השנה הבאה.
"שבוע זה" - כלומר מחזור השמיטה הנוכחי: "אסור בכל השבוע", "ושביעית שעברה" - שנת השביעית נמנית עם המחזור הקודם, הוא המחזור שבו הוא עומד, ולפיכך אף היא בכלל האיסור.
הנודר בלשון סתמית:
עד כה עסקנו בנודר המזהה זמן מסוים. ואולם אם אינו מזהה זמן מסוים, אלא אומר:
"יום אחד"
"שבת אחת"
"חודש אחד"
"שנה אחת"
"שבוע אחד" - מחזור שמיטה אחד.
בכל אלו נאמר "אסור מיום ליום" - האיסור חל מאותה שעה שנדר ועד שתגיע אותה שעה עצמה למחרת. כלומר, בכל מקרה מדובר במחזור שלם: יום - עשרים וארבע שעות; שבת - כל שבעת הימים; חודש - כל שלושים הימים, וכן הלאה. האיסור נמשך מן הנקודה שבה הוא עומד בתוך המחזור ועד שאותו מחזור מסתיים.
לדוגמה: הנודר "יום אחד" בשעה שלוש אחר הצהריים ביום שלישי - אסור עד השעה שלוש אחר הצהריים למחרת. וכך בכל שאר הזמנים: מיום ליום, מחודש לחודש וכן הלאה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את גבולות הזמן של הנדר. הנודר "חודש זה" אסור בכל החודש וראש חודש שלאחריו מותר, שכן הוא נמנה עם החודש הבא - ואף היום הראשון של שני ימי ראש חודש בכלל ההיתר, מפני שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם. כיוצא בזה "שנה זו", שראש השנה שלאחריה נמנה עם השנה הבאה, ו"שבוע זה", ששנת השביעית נמנית עם המחזור שבו הוא עומד ולכן אסורה. ואילו הנודר בלשון סתמית - יום, שבת, חודש, שנה או שבוע - אסור מיום ליום, במחזור שלם מן השעה שנדר ועד תום אותו מחזור.