פרק יא במסכת נדרים פותח במניין הנדרים שהבעל רשאי להפר לאשתו. לשון המשנה: "ואלו נדרים שהוא מפר" - אלו הם סוגי הנדרים שביד הבעל להפר. הקטגוריה הראשונה: "דברים שיש בהם עינוי נפש" - נדרים הגורמים לה צער ועינוי, שקשה עליה לשאתם מבחינה גופנית והם מביאים אותה לידי מצוקה.
הדוגמאות שבמשנה:
המשנה נוקטת בכל עניין שתי דוגמאות - אחת של נדר ואחת של שבועה, שכן בשתי הדרכים יכולה האישה לאסור על עצמה, ובשתיהן הבעל יכול להפר:
"אם ארחץ" - הגמרא מבארת שמדובר בנדר: היא אוסרת על עצמה כל רחיצה עתידית אם תרחץ היום.
"ואם לא ארחץ" - כאן מדובר בשבועה: היא נשבעת שלא תרחץ.
"אם אתקשט" - נדר, שכל קישוט ותכשיט ייאסרו עליה לעולם אם תתקשט היום.
"אם לא אתקשט" - שבועה שלא תתקשט כלל.
בכל אלו יש משום עינוי נפש, ולפיכך הבעל רשאי להפר.
דעת רבי יוסי:
על שתי הדוגמאות הללו אומר רבי יוסי: "אין אלו נדרי עינוי נפש". דבריו אמורים בנדרים בלבד ולא בשבועות, וטעמו: אין כאן אלא שאלה של יום אחד, שהרי האיסור לעולם אינו חל אלא אם תרחץ או תתקשט היום. הימנעות מרחיצה או מהתקשטות במשך יום אחד אינה נחשבת לדעתו עינוי נפש, ובידה להימלט מן הנדר בכך שתימנע מן המעשה יום אחד בלבד. ומובן שאם תעבור על כך באותו יום, ויהיה הדבר אסור עליה לעולם, יש בכך עינוי נפש אף לשיטתו.
ההפרה מדין "דברים שבינו לבינה":
הגמרא מבארת כי אף לדעת רבי יוסי, הסובר שאין אלו נדרי עינוי נפש, רשאי הבעל להפר נדרים אלו מכוח קטגוריה אחרת - "דברים שבינו לבינה", כלומר עניינים הנוגעים ליחסים שבין בני הזוג.
מהו ההבדל בין שתי ההפרות?
נדר שיש בו עינוי נפש: נדר שקשה עליה לסבלו ולשאתו. כשהבעל מפר אותו, הרי הוא מופר כלפי כולם - ואפילו אם יתגרשו ותינשא לאיש אחר, אין הנדר עומד.
נדר שהוא דברים שבינו לבינה: כשהבעל מפר אותו, אין ההפרה מועילה אלא כל עוד היא נשואה לו. תוקפה מוגבל למסגרת הקשר שביניהם בלבד, ואין היא משפיעה על יחסיה עם אחרים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הנדרים שהבעל מפר - דברים שיש בהם עינוי נפש, בין בלשון נדר ("אם ארחץ", "אם אתקשט") ובין בלשון שבועה ("אם לא ארחץ", "אם לא אתקשט"). רבי יוסי חולק וסובר שבנדרים אלו אין עינוי נפש, שהרי אין כאן אלא הימנעות של יום אחד, אך אף לדעתו יכול הבעל להפר מדין "דברים שבינו לבינה" - הפרה שתוקפה רק כל עוד היא נשואה לו, בשונה מהפרת נדרי עינוי נפש, המופרים כלפי כולם.