נדרים, פרק עשירי, משנה א. פרק זה מציג בפנינו חלק מפרשת הנדרים שבתורה - דין הפרת נדרים. הפרת נדרים שונה מהתרת נדרים, ותחילה יש לעמוד על ההבדל שביניהן.
הפרה והתרה - מה בין השתיים:
התרת נדרים: חכם או בית דין מוצאים סיבה להתיר את הנדר ולעשותו מותר, על יסוד הרעיון שמלכתחילה לא היה הנודר נודר. זהו 'פתח' או 'חרטה' - הנודר מתחרט על עשיית הנדר, וההתרה עוקרת את הנדר מעיקרו, עד שאנו אומרים שמעולם לא חל.
הפרת נדרים: רשות הנתונה לאב או לבעל ביחס לנדרי בתו או אשתו. אין ההפרה עוקרת את הנדר למפרע, אלא מבטלת אותו מכאן ולהבא - מן השעה שבה שמעו את הנדר והפרוהו, שוב אין הנדר חל.
זמן ההפרה:
ההפרה צריכה להיעשות ביום שמיעת הנדר, עד שתחשך. לא הפר האב או הבעל באותו יום - הנדר קיים והוקם. וכן אם עוד קודם סוף היום הביע האב או הבעל את רצונו שהנדר יעמוד בתוקפו, הרי הנדר קיים, ושוב אין בידם להפר.
מיהי 'נערה המאורסה':
'נערה' היא מי שהגיעה לגיל מצוות והביאה סימנים. ששה חודשים לאחר מכן היא נעשית בוגרת ויוצאת מרשות אביה, אך כל עוד היא בכלל 'נערה', באותם ששה חודשים ראשונים, נדריה נתונים לרשות אביה.
המשנה עוסקת באופן ספציפי בנערה המאורסה - שנתקדשה לאיש אך עדיין לא נישאה ולא עברה לגור עמו, כפי שהיה קורה בנישואין, והרי היא עדיין בבית אביה. במצב ביניים זה, הרשות על נדריה נחלקת בין האב לבין הבעל.
"נערה המאורסה - אביה ובעלה מפירין נדריה":
שניהם יחדיו מפירים את נדריה, ובכוחם לעשות הפרת נדרים ולגרום לכך שנדריה לא יהיו תקפים.
"הפר האב ולא הפר הבעל, הפר הבעל ולא הפר האב - אינו מופר" - הפרתו של אחד מהם בלבד אינה מועילה, והנדר לא נעשה מופר. נדרשת שותפותם של שניהם כדי שהנדר לא יהיה תקף עוד.
"ואין צריך לומר שקיים אחד מהן" - ואם אחד מן השניים הקים את הנדר, כלומר הביע את רצונו שיעמוד בתוקפו, פשיטא שהנדר קיים, בלא תלות במעשהו של השני.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ההבדל שבין התרת נדרים, העוקרת את הנדר מעיקרו, לבין הפרת נדרים, המבטלת אותו מכאן ולהבא ביום השמיעה בלבד. עמדנו על מעמדה של נערה המאורסה, הנתונה בעת ובעונה אחת ברשות אביה וברשות בעלה, ולמדנו שהפרת נדריה טעונה את שניהם יחדיו: הפרה של אחד מהם אינה מועילה, ואילו הקמה של אחד מהם מקיימת את הנדר.