נזיר, פרק ח', משנה ב'. פרק זה מכיל שתי משניות בלבד, אך הן מן המשניות הארוכות והמורכבות ביותר בכל הש"ס. המשנה שלפנינו קצרה במקצת מקודמתה, אך מורכבותה אינה נופלת ממנה. היא עוסקת באדם שקיבל על עצמו נזירות, ושרויים לגביו שני ספקות: ספק שמא נטמא בטומאת מת - טומאה המחייבת אותו להתחיל את מניין נזירותו מחדש, לגלח את ראשו ולהביא קורבנות; וספק שמא הוא מצורע מוחלט, כלומר שצרעתו ודאית ויש בה סימן טומאה, ואף היא מחייבת אותו בתגלחת ובקורבנות.
הקדמה - תגלחת המצורע ותגלחת הנזיר:
המצורע: לאחר שנתרפא מצרעתו הוא מגלח את כל גופו ומביא את הציפורים - שאינן קורבן ואינן נעשות בבית המקדש אלא מחוצה לו. שבעה ימים לאחר מכן הוא עורך תגלחת שנייה של ראשו וגופו, וביום השמיני מביא את קורבנותיו.
הנזיר הטמא: עליו לגלח את ראשו, ולאחר התגלחת הוא מביא את קורבנותיו ומתחיל את נזירותו מחדש.
שני כללים שעליהם נשען הדין:
תגלחת המצורע קודמת לעולם לתגלחת הנזיר - עליו להיפטר תחילה מעניין הצרעת.
מצורע רשאי לגלח את ראשו אף על פי שהוא נזיר, וכך נלמד מדרשת הפסוק. אך דין זה נאמר דווקא במצורע ודאי; כאשר יש ספק אם מצורע הוא, אין לפנינו חובת תגלחת ודאית, ואין מגלחים את ראשו של נזיר לצורכי צרעת מספק. לפיכך כל תגלחת הנעשית לצורכי צרעת חייבת להיערך באופן שלא יעבור בה על נזירותו.
אם אין הוא נזיר טמא אלא נזיר טהור, אינו יכול לגלח את ראשו כלל, אלא עליו להמתין שלושים יום עד שישלים את נזירותו.
המשנה פותחת: "נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק" - נזיר שספק אם נטמא וספק אם הוא מצורע מוחלט.
"אוכל בקדשים אחר שישים יום":
מצורע אינו אוכל בקדשים, שכן הוא בגדר 'מחוסר כפרה' - עד שיביא את קורבנותיו לאחר שבעת ימי ההמתנה השניים אין הוא מותר בקדשים. אילו היה מצורע ודאי, היה נעשה מותר בקדשים כבר לאחר שבעה ימים בלבד: תגלחת ראשונה עם רפואתו, המתנה של שבעה ימים, תגלחת שנייה, וביום השמיני הבאת קורבנותיו. אך בנזיר שלפנינו אין הוא אוכל בקדשים עד שיעברו שישים יום.
הטעם לכך נעוץ בשני הספקות הנוספים העומדים כאן. ייתכן שאין הוא מצורע כלל, ואם כך שמא הוא נזיר טהור - ולפיכך אינו יכול לגלח את ראשו עד תום שלושים יום, בהשלמת נזירותו. ומאידך ייתכן שהוא נזיר טמא, ואז התגלחת שלאחר שלושים היום אינה אלא תגלחת נזירות הטומאה, ואין נזירותו נשלמת עד שיעברו שלושים יום נוספים.
נמצא, שאף שהמצורע זקוק לשתי תגלחות, אין אפשרות לערוך אותן אלא בתוך שישים יום: תגלחת אחת לאחר שלושים יום, שמא נזיר טהור הוא, ותגלחת שנייה לאחר שלושים יום נוספים, שמא נזיר טמא היה ותגלחת הטהרה שלו נדחתה לסוף המניין השני. שתי תגלחות אלו יכולות לשמש בו בזמן גם כשתי תגלחות המצורע. ואם לאמיתו של דבר מצורע הוא, הרי שתי התגלחות אינן לנזירות כלל אלא לצרעתו; רק משום שאין ידוע בוודאות שהוא מצורע נדרשת ההמתנה הזו, שהרי אם מצורע הוא באמת - מותר לו לגלח את ראשו אף שהוא נזיר.
"ושותה יין ומיטמא למתים":
שתיית יין והיטמאות למת - כלומר השלמת נזירותו - אינן מותרות לו אלא לאחר מאה ועשרים יום. בתום שישים היום הראשונים סיים את הצד של הצרעת, ומאחר שתגלחת המצורע קודמת לעולם, נסתיים חלק זה. עתה, על הצד שהוא נזיר טהור, עליו להמתין שלושים יום נוספים; ואולם שמא נזיר טמא היה, ואז התגלחת שלאחר השישים - ביום התשעים - היא תגלחת נזירות הטומאה, והתגלחת שלאחריה, בתום שלושים יום נוספים, היא תגלחת נזירות הטהרה. לפיכך אין לומר בוודאות שהוא שותה יין ומיטמא למתים אלא לאחר מאה ועשרים יום.
"תגלחת הנגע דוחה תגלחת הנזיר":
בכך מסכמת המשנה את הטעם לכל האמור: תגלחת הנגע דוחה את איסור התגלחת של הנזיר, אך זאת דווקא בזמן שהדבר ודאי - כשידוע בבירור שהאדם מצורע. אילו היה ודאי מצורע, היה מגלח, ממתין שבעה ימים, מגלח שוב, וביום השמיני מביא את קורבנותיו; ולאחר מכן היה ממתין שישים יום - שלושים לנזירות הטומאה ושלושים לנזירות הטהרה. אך בזמן שהדבר ספק, ואין ידוע אם מצורע הוא באמת, אין בכוחה של תגלחת הנגע לדחות את איסור התגלחת של הנזיר, ולפיכך בין שתי תגלחות המצורע עליו להמתין שלושים יום - שמא אין הוא מצורע באמת אלא נזיר באמת.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דינו של נזיר שספק אם נטמא וספק אם הוא מצורע מוחלט. מכיוון שתגלחת המצורע קודמת לתגלחת הנזיר, ומכיוון שאין תגלחת הנגע דוחה את איסור תגלחת הנזיר אלא בוודאי ולא בספק, נדחות שתי תגלחות המצורע למניין של שישים יום, ובסופן הוא מותר באכילת קדשים. השלמת הנזירות עצמה - שתיית יין והיטמאות למת - נדחית עד מאה ועשרים יום: שישים לצד הצרעת, שלושים לנזירות הטומאה ושלושים לנזירות הטהרה.